שלום לכולכם! חזרתי, אם כי קצת יותר מאוחר ממה שחשבתי. ניסיתי לכתוב כבר כמה פעמים אבל היה לי פתאום מחסום כתיבה מטורף. בקרוב אנסה לחלוק פה את מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על הדבר אשר פרץ את מחסומי הכתיבה שלי מחדש...
כמו רב האנשים שמתגוררים בתל אביב, גם אני אוהבת את הבועה הקטנה שלי. כמו רבים אחרים, גם אני לא רוצה לדעת מה קורה מעבר לגבולות הגטו העולם הקטן שלי, של לימודים, חברים, משפחה ועבודה. את ההחלטה שאני לא רוצה לצרוך חדשות, יהיה מה צורתן, קיבלתי כבר לפני 3 שנים ביערות קליפורניה. מאז, (בהצלחה די מרובה) אני מתחמקת מחדשות משודרות או כתובות באשר הן. יש לי דעה בכל נושא, אבל אני, אני לא נכנסת לעומק, יש לי מספיק חרא משלי גם בלי לקרוא עיתון. היום בטעות נפל לידי מעריב של אתמול. שוב קיבלתי תזכורת מכאיבה לכך שחדשות עושות לי רע, אלא שהפעם בא לי לצעוק.
שני מקרים של אלימות נוער מזעזעת קישטו את סופו של העיתון. ילד הוכה קשות במסיבת חוף (מאובטחת מאסיבית) בראשל"צ, ע"י 20 איש שבעטו בו עד שאיבד את ההכרה. בלי סיבה, הם אפילו לא הכירו אותו. שתי בנות נדקרו בקרית שמונה במועדון (מאובטח) ע"י בחור שהן מכירות. הפעם גם הייתה לכך סיבה: הן לא נענו לחיזוריו המיניים של בן דודו של הדוקר הבן 18. אני קוראת את העיתון ושואלת את עצמי שאלות רבות שאין עליהן מענה. השאלה הגדולה ביותר היא מה דפוק כל כך בבני אדם כל כך צעירים? מה דפוק בחברה שבתוכה הם צומחים?
מאיפה באים מאגרי השנאה הבלתי מרוסנית והמתפרצת שגורמים למישהו לפגוע כל כך קשה באחר, ועוד ליטול את הפגיעה לידיים באופן אקטיבי? מה מקור האלימות, מה מניע אותה? האם יש רגש מאחוריה או שמה זה סתם טמטום? העובדה שהנפשות הפועלות הן כל כך צעירות ובכל זאת כל כך שונאות, מאוד מאוד מעציבה. האם יש דרך למנוע את זה, אני תוהה.
יבואו אנשי מדעי החברה מכל התחומים וינסו לתת רציונאליזציה וסטטיסטיקות שיסבירו את השנאה הצעירה. עוני, חסך אהבה, אלימות במשפחה, טלוויזיה ויהי מה. בטוח? ומה אם יצר האדם הוא פשוט רע מנעוריו? אולי לא היצר של כל אדם אלא של חלק? יש אנשים שלא מלמדים אותם איך לשנוא בבית ולא בשום מקום אחר. אבל זה החלק שהם בוחרים ללמוד מהעולם הסובב אותם. הלקח שהם בוחרים להפנים מכל סיטואציה הוא לקח של אלימות. רוע פנימי, חלק מהאישיות. איך מתקנים את זה? האם העולם באמת בתהליך של הדרדרות מוסרית, של "דלול הרוח האנושית" אשר הולכת וצוברת תאוצה?
מה דפוק בחברה שמצמיחה מקרים כאלה בתוכה, מקרים שמתרבים והולכים עם כל יום? דווקא לשאלה הזו יש לי סוג של מענה. יש משהו מטריד בחברה שבוחרת להתמודד עם האלימות הגוברת של הנוער שלה על ידי הגברת האבטחה במקומות בילוי בלבד. יש משהו מקולקל בחברה שאלילי הנוער וגיבורי התרבות הפופולרית שלה, תקועים (כמוני) בבועת המגניבות התל אביבית ולא מביעים שום עמדה או ביקורת על הנושא. חברה שהגורמים החנוכיים שלה בקושי יכולים להוות דוגמא אישית למשהו, שלא לדבר על לנקוט צעד משמעותי בעניין. חברה שכל אספקט של חדשות שלה רווי באותה שנאה, רק קצת יותר "מתורבתת". יש משהו מאוד פגום בסדר עדיפויות של חברה שבעיתון שלה, הידיעה על אלימות מזעזעת של נוער מופיעה כמה עמודים אחרי הידיעה על כך שהאליל הפופולרי התורן (יהודה הלוי) חשוד בהונאה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
