אני לא זוכרת מה קרה באותו היום עד הצהריים שלו. לא זוכרת אם זה היה היום שבו אמרתי שלום לשתי החברות הכי טובות שלי, לילדים בחצר ולילד שהייתי חברה שלו. אולי זה היה באותו יום ואולי לא. אני לא זוכרת אם היו אנשים בבית, למרות שסביר להניח שהיו.
"תעשי סיבוב אחרון בבית, תיראי שלא שכחת כלום" אמרה אמא. התחלתי לעבור בין החדרים של המקום שבו גדלתי מאז גיל 3. הרהיטים עדיין היו שם כמו תמיד, אבל זה כבר לא היה אותו בית. הדבר שהכי בלט בחיסרונו היו מאות הספרים שהיו לנו בכל מקום. כריכותיהם תמיד הביטו עליי מהמדף כשהייתי קטנה. היכרתי את כולם וקראתי הרבה מהם. מכרנו את הספרים כמה שבועות קודם ועתה המדפים עמדו ריקים. ראיתי את הדובי שלי על אחת הכורסאות. את הדובי קיבלתי ליום הולדת שנה ולא נפרדתי ממנו לעולם. הוא אמור היה להיות בתיק גב שלי. "איזה מזל, שעשיתי את הסיבוב הזה!" אמרתי לעצמי.
זמן לצאת. כל הנוכחים יושבים לרגע לפני היציאה לדרך, מנהג רוסי עתיק. יורדים למטה במעלית. סבא נפרד מאיתנו בכניסה למונית. הוא נראה יותר שפוף ויותר זקן. הוא מחבק את כולנו, מסתובב ומתחיל להתרחק ברחוב, לא מחכה שניסע. הזכרון של גבו המתרחק העציב אותי במשך שנים. מעציב אותי עד היום.
אני לא זוכרת את הדרך לתחנת הרכבת, רק זוכרת אותנו עוברים את שני הצריחים הענקיים – סמל הכניסה למינסק. חשבתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם, אבל לא הבנתי באמת מה זה אומר.
בתחנת רכבת פתאום ראיתי המון אנשים ושמחתי. כל החברים של ההורים וכל המשפחה היו שם. נראים עצובים ושקטים. אנחנו היינו הראשונים לעזוב. מילים אחרונות, חיבוקים, עצות, דברי הרגעה שבוודאי היו שם – את כל אלה אני לא זוכרת. זוכרת שאמא אמרה "הגיע הזמן". אנשים התחילו לחבק אותי ולהגיד לי להתנהג יפה, לשמור על אמא ולהיות אחות טובה למיכאל. שתי הדודות שלי ואחות של סבתא שלי היו בני המשפחה היחידים שנסעו איתנו למוסקווה עד שדה התעופה. הן כבר היו על הקרון כשעליתי. אבא ובעלה של דודה נסעו ברכב עם כל המזוודות מוקדם יותר באותו יום.
התיישבתי ליד החלון מסתכלת החוצה. אמא עלתה והתיישבה לידי. מהחלון ראיתי רציף מלא באנשים אהובים שאותם היכרתי כל חיי. עומדים חמורי סבר, עצובים, חלק מנגבים דמעה. כשאנחנו עזבנו, עוד לא היו שיחות טלפון טרנס-אטלנטיות זמינות, אף אחד לא ידע בידיוק לאן אנחנו הולכים ומה יש שם, אף אחד לא ידע אם ומתי ניפגש.
הרכבת התחילה להשמיע רעש של עומדת לזוז. אמא אמרה לי "אני רוצה שתסתכלי טוב טוב החוצה. אני רוצה שתיזכרי את התמונה הזו כל חייך".
הסתכלתי טוב טוב החוצה. הרכבת נרעדה קלות והתחילה לזוז, לאט לאט. מהחלון ראיתי את האנשים הולכים יחד עם הקרון וכולם מנפנפים לנו לאט בפנים עצובות, לא מורידים עיניים מלאים בדמעות מהחלון שלנו. הולכים אחרי הרכבת. הרכבת התחילה לצבור תעוצה והאנשים בחוץ כבר לא עמדו בקצב שלה. הרכבת התחילה להתרחק, הרציף והאנשים נראו קטנים והולכים, עד שנעלמו קליל מהעין. הסתובבתי וראיתי את אמא בוכה בשקט. תהיתי לאן אנחנו הולכים ולמה, חשבתי שלא אראה את כל האנשים הנפלאים האלה יותר לעולם, אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר.
15 שנה עברו מאז אותו יום. אני עדיין זוכרת את האנשים אל הרציף, הולכים אחרי הרכבת בדמעות ופנים עצובות ומנפנפים לנו לאט לשלום...
התחלתי קטגוריה חדשה. דרך הסיפור האישי שלי ושל אנשים אחרים מהמשפחה, אני רוצה להראות מה קרה לעלייה שלי ואיך באנו לארץ. הגענו בגל המוקדם ביותר של העלייה הגדולה. כשעזבנו, כולנו, לא ידענו לאן הולכים אבל ידענו שלעולם לא נוכל לחזור (מבחינת השלטונות הסובייטיים היינו מגורשים ומשוללי אזרחות). הידיעות על ישראל ועל מה שקורה כאן היו מעטות, סותרות ולא מספקות שום תשובה למי שעומד לעזוב הכל מאחור. לא הייתה כמעט אפשרות לשיחות טלפון, כך שגם לא ידענו מה מחכה לנו כאן. לא היו אז טיסות ישירות לארץ, כשעזבנו, אפילו לא ידענו בוודאות שלא ניתקע במדינת המעבר.
אומנם לא חצינו את המדבר ברגל תחת אש, כדרכם של העולים מאתיופיה. אומנם באנו במטוסים והבאנו איתנו (מי יותר ומי פחות) חלק קטן ממה שהיה לנו במולדת הישנה. אבל זה לא הופך את הטרגדיה של עזיבת הבית, הנחת כל מה שיקר לך מאחור והליכה לעבר הלא נודע באמת, לפחות גדולה וכואבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
