הרוח שלי היא הדבר החזק ביותר אצלי. היא הדבר החופשי ביותר, האני הטהור ביותר. בעזרת הרוח אני שולטת ביסודות האחרים - גוף, רגש ואפילו הרציו. בעזרת הרוח שלי אני יכולה לעבור כל דבר, להתגבר על כל משכול, להביא את עצמי לאן שאני רוצה, לנצח הכל. לעולם איני נכשלת כל עוד ניצחתי ברוח. כשלון הרוח, הוא הכשלון האמיתי היחיד כי זהו הכשלון שלי.
ברגע שהבנתי שמקור הכשלון הוא ברוח, הכשלון הופך לבלתי נסבל. טעמו מר בפה, נוכחותו דוקרת ומייסרת. הוא שואל שאלות אודות השלכותיו ואת השאלות הקשות יותר, אודות עצמי. גם הפעם יכולתי להכפיף את הגוף לרוח. להחליט שהמכשולים הפיזיים לא קיימים ולא קשים, שהכאב, הצמא והחום לא יכולים לי, להבין שלא מדובר במאמץ על-אנושי ולכן אני מסוגלת. גם את הרגש יכולתי לנצח בעזרת הרוח. יכולתי להכריח את עצמי להתעלם מכעס, תסכול, עלבון, עצבים והשפלה. לסגור את הכאב הרגשי ולהמשיך הלאה.
אלא שהפעם נכשלתי ברוח. באיזשהו שלב עברתי את הנקודה הקטנה שממנה והלאה הרוח חלשה ולא מצליחה להתרומם כדי לפקד על כל הדברים האחרים. החל מאותה נקודה אני מנוהלת על ידי כל הדברים התלויים שבי, הדברים שניתנים להשפעות חיצוניות. יכול להיות שהפעם עברתי את הנקודה הזו ונשברתי עוד לפני שהתחלתי, שהכל היה רק אישור למה שהוחלט מראש עמוק בפנים.
האם באמת לא הייתי יכולה להצליח גם הפעם? המשימה עצמה לא חשובה. מה שחשוב הוא שהפעם נשברתי. הפעם נכשלתי ברוח. וזה הכשלון הכי חריף, הכי אמיתי והכי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
