על אף ההבטחות החוזרות של כל עיתון וערוץ לעבור איתי ביחד את אירועי ההתנתקות, המשכתי בנדר הפרישות שלי מאמצעי התקשורת במהלך כל השבוע. איכשהו, הרגשתי מספיק טוב את הדרמה המתחוללת, גם מבלי לטבל אותה בכותרות ומילים פומפוזיות. הבוקר, לראשונה ראיתי שידורים מההתנתקות. את כל הדברים הרבים שהיו ויש לי להגיד על העניין, אמרתי במקומות אחרים. אני לא רוצה שזה יהיה פוסט פוליטי.
הצפייה בעזיבת נצר חזני, בתושבי נווה דקלים המתבצרים בבית כנסת, במתנחלים צעירים משולהבים על הגג, גרמה לי לחשוב על הדואליות של החיים האלה. במקרה זה, הדואליות עצובה כל כך. כל צד מגיע למערכה הסופית כשהוא "חמוש" בדגל המדינה ומאמין שהוא השומר האמיתי שלה. החיילים מתווכחים עם המתיישבים על צדקת הפינוי ואח"כ מחבקים אותם ובוכים ביחד איתם בעת העזיבה. שוטרים נלחמים במלוא הכוח בעשרות צעירים על רצפת בית הכנסת ואח"כ מתפללים איתם ומוציאים ביחד איתם את ספר התורה. החייל שהופל מסולם וקיבל מנה גדושה של חומר בלתי מזוהה מהמתנחלים מדבר על כך בעצב ובלי שמץ של כעס. שני פנים לאותה מטבע. השמחה שבהישג והעצב שבתהליך.
הן הרציונאל מאחורי והן ההשלכות העתידיות של המהלך הנוכחי נתונים מזה זמן רב במחלוקת ציבורית ופוליטית ומהווים אספקטים שאפשר להתווכח עליהם עד אינסוף. המימד הפוליטי והאידיאולוגי שסוגיית ההתנתקות רוויה בהם, האפילו על המימד האנושי האוניברסלי שקיים בה לדעתי. לכל אדם יש מקום יקר ללבו שאותו הוא מזהה כבית. מקום אליו הוא מחובר רגשית ולא רציונאלית, מקום בו הוא מחפש את השקט והמקלט שלו ובו הוא מרגיש בטוח. הצורך לעזוב את המקום הזה והקושי שבעצם תהליך העזיבה, מהווים לדעתי את הגרעין הפנימי, הקשה והטרגי ביותר של ההתנתקות. ההפסדים הכלכליים, גודל הקרווילה, קידוש האדמה, קידוש האל, קידוש האידיאולוגיה, כל אלה רק מעטפת לפחד. פחד הקיים בקרב כל אדם כאשר הוא נאלץ לעזוב את ביתו מבטחו...
מוקדש לצחי בן דוד, קורא נסתר וחבר גלוי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
