טלפון מצלצל בעודי ישובה בבית קפה, עסוקה בירידה על העצמי ובניתוח קשרים רומנטיים של חברה שלי. האדם בצידו השני של הקו מזהה את עצמו ומוצא אותי לגמרי מופתעת. אני מחכה כבר שבועיים לשמוע ממנו, אלא שחשבתי שזה יהיה כבדרך כלל דרך המייל. כבר שבועיים אני בודקת כל יום בעצבנות ומנסה לחשוב על המשמעויות של השתיקה שלו. יש לנו רק שבוע להיפגש, הוא אומר, מתי אני רוצה? אני רוצה באותו היום וכמה שיותר מהר.
כעבור שעה וחצי, אני מתיישבת מולו במשרדו. מקובצת מפחד. מחכה לחיוך הציני ולצליבה האינטלקטואלית שעומדת לבוא – שני מרכיבים קבועים בפגישות שלנו בשנה האחרונה. לפניו מונחים 8 עמודים מתוך העבודה הקשה ביותר שכתבתי כל ימי חיי, עבודה שדורשת ממני מאמץ שכלי, כתיבתי ונפשי מטורף. אני פוזלת לעבר הטקסט כדי לבדוק אם רואים את המודפס שלי מבין ההערות שלו. מולי יושב גאון אינטילקטואלי, מייסד זרם חשוב במחקר העולמי בנושא שנוי במחלוקת, האיש היחיד שגרם לי למאמץ שכלי אמיתי בכל שנותיי באקדמיה.
באופן מפתיע החיוך הלגלגני לא שם. על פניו מבט רציני ומרוכז. תיראי, הוא אומר, עשית עבודה טובה. - מה?!?! אלפי זיקוקי דינור מתפוצצים לי בראש. לא מאמינה למשמע אוזניי. הוא ממשיך בסדרת הערות תוכן, שמהוות את המחמאות הגדולות ביותר שאפשר לקבל מהבן אדם. לא, מה שכתבתי לא מופרך. זה הגיוני וקוהרנטי. הוא מבין נכון את מה שרציתי להגיד (ולקח לי לילות ארוכים לכתוב). זה מעניין וחדשני. הוא ממשיך לסגנון הכתיבה שלי. מחמיא ומצרף הערות בונות, שאוכל להיעזר בהן בהמשך. (כל מה שקיבלתי עד עכשיו היה מעין מלמול ש"זה בסדר"). הוא מסיים בהכוונה להמשך ובהצעות לאן אפשר לקחת את העבודה מכאן.
הוא שואל אותי על העתיד. מעודדת מהשיחה עד כה, אני מעיזה לפרוס בפניו את מה שמתהווה כבר חודשים כרעיון, חוששת מהתגובה הכי מפחידה שלו ("אבל זה לא מעניין"). הוא אומר לי שזה נושא טוב, חזק וחשוב, שבאמת משלב את שני התחומים שרציתי, בצורה נפלאה. לשלוח לו את ההצעה לפרינסטון, כאשר תהיה מוכנה והוא יעבור עליה. כמה טיפים על התקופה הקרובה. אני עומדת בפני התמודדות קשה ולא שיוויונית, אבל לדעתו יש לי סיכויים ממש טובים. לכתוב לו בכל שלב ובכל בעייה. הוא יעזור ויחזיר הערות. לא, אין לי מה להודות לו, אני תלמידה שלו והוא רוצה ומקווה שאצליח. אני נפרדת לשלום ויוצאת מהחדר, מרחפת מעל הרצפה. בידיוק כמו ההורים הרוסים, גם המורים הרוסים לא נדיבים במחמאות כלל וכלל. הם חושבים שזה יקלקל את הסטודנטים. כדי לקבל הערות חיוביות מהמורה הספציפי הזה, הייתי צריכה לחצות כל פעם את גבולות של עצמי. אבל זה בידיוק מה שהפך את המאמץ למוצדק.
ההתעלות המתמדת בתובנה, באינטילקט. התחושה שבכל פעם עליתי מדרגה נוספת בדרך לפסגה של מגדל תצפית ענק, שעם כל מדרגה ראיתי את הנוף היותר טוב ואת הפרספקטיבה היותר מלאה. התחושה שבכל מדרגה גיליתי עוד רובד שהוא עולם ומלואו בפני עצמו. רגע ההבנה. ההרגשה שעברתי מראייה חד מימדית להבנה אמיתית, לראייה לעומק, לגובה, לרוחב ולמרחק. הקשרים שמסתברים פתאום בין דבר לדבר, אלפי חוטי סוגיות, מחוברים ביניהם, מובילים זה לזה, משלימים זה את זה. העין השלישית שנפתחת לי ברגע ההבנה באמצע המצח, ומכאן ואילך נותנת לי ראיית רנטגן, ראיית מכלול על הכל.
זה נפלא וזה מבלבל בו זמנית. לפעמים קשה להתנהל בעולם, כשרואים דברים ויודעים (או חושבים שיודעים) איך הם פועלים במהותם, מאחורי הקלעים. כשיודעים באיזה אופן הכל קשור להכל. תחושה של חיים במטריקס תוך כדי שרואים אותו. רואים איך כל הדברים מזינים זה את זה. חיים בעולם של מהויות ולא של אייקונים.
תקופה בכלל לא פשוטה לפני. כל מה שעשיתי עד עכשיו אינו אלא בגדר הכנה לעבודה הקשה באמת שמתחילה היום...אני יוצאת אליה, מעודדת, מאמינה בעצמי וחזקה ברוחי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
