לפני יותר ממאה שנה בחור אלמוני השתמש במונח "הזרה" לתיאור היחס החדש של העובד לעבודתו. אותו בחור התבונן בדאגה בצורת העבודה המשתנה בעולם, שינוי שנבע מפריחת התיעוש והתרבות בתי החרושת. אני תוהה לפעמים, מה הבחור היה אומר על מצבנו, עובדים במדינות "סוציאל-דמוקרטיות", מרובות התאגידים וסוכנויות הממשל שהם הספקים העיקריים של העבודה בעולם המודרני. כנראה ששערות ראשו היו סומרות, שכן מצבנו, מכמה היבטים לפחות, גרוע מזה של עובדי המפעלים בסוף מאה ה 19. אנחנו, עובדי מקצועות הצווארון הלבן/הכחול, יש לנו את מלוא הזכות לשאת בתואר הפרולטריון המדוכא והלא מודע, פרולטריון שעבודתו זרה לו ואינו קשור אליה.
אז נכון שרובנו לא עובדים בבתי חרושת, רובנו לא מזיעים ולא מלאים בפיח המכונות, רובנו לא עובדים 16 שעות ביממה ויש לנו (?!?) חוקי עבודה ואיגודים שמגנים עלינו. אספקט אחד בטוח למדי: הזרות והריחוק שאנו מגיעים אליהם ביחס לעבודה שלנו, עולות על אלה של פועלי החרושת עליהם כתב אותו בחור אלמוני.
מעטים מאיתנו הם אנשים שאוהבים את מה שהם עושים בעבודה. ברי המזל אוהבים בעבודתם את התנאים, את המשכורת, את הפסקות הקפה ואת המחששה. מעט אוהבים את העבודה עצמה. אנשים רבים לא יודעים מה הם בכלל עושים בעבודה, למה זה טוב, למה זה חשוב או איזו תועלת עבודתם מביאה. אם מצבו ממש טוב, מבלה העובד המודרני את רוב יומו מול הסוליטייר או מול דברים שאין לו מושג מה הם על המחשב שלו. במצב הפחות טוב, הוא מבלה את יומו באיזשהו מאמץ פיזי, שכנראה יזיק לו מאוחר יותר ולא יהיה שווה את זה. יומו של העובד המודרני מתחלק לשני חלקים: ציפייה לארוחת צהריים וציפייה לסיום יום העבודה. אנחנו כמהים להתרחק מהעבודה משום שעבור רובנו היא עול החיים ולא תכליתם.
אנחנו פחות ופחות שואלים זה את זה "מה אתה עושה?" אלא "במה אתה עובד?", זאת מהסיבה הפשוטה שרובנו לא יוצרים כלום, אנחנו פשוט עובדים. עבודתנו לא עושה שום דבר, אנחנו לא קשורים אליה ולא גאים בה למרות השעות הרבות שהשקענו בה, למרות שוויתרנו על דברים אחרים, שאנחנו אוהבים, כדי לעשותה. אנחנו לא עובדים בשביל ליצור, אלא בשביל שיהיה לנו כסף. עם הכסף אנחנו צורכים שירותים ומוצרים שאין לנו צורך אמיתי ברובם, מוצרים ושירותים שבתורם מעוררים את הרצון לצרוך מוצרים ושירותים אחרים, יקרים יותר, מה שמחזיר אותנו בכל בוקר לעבודה שאנחנו לא אוהבים. לא היצירה, אלא הצריכה, הופכת להנאה האמיתית של החיים שלנו, כל כך לא יציבה וכל כך טובענית.
פעם האנשים רצו ליצור. הם התנגדו לכניסת המכונות, כי הללו שללו מהם את הפאן היצירתי של עבודתם. אנחנו לא שואפים ליצור ולא עושים כלום כדי לעצור את כמות המכונות אשר הולכות ומחליפות את המגע האנושי בכל אספק של חיינו. פעם אנשים החליפו יצירות ורעיונות עם זולתם. אנחנו מתנהלים בודדים בעולם מלא מכונות שאיתן אנחנו מתקשרים, צרכנים נאמנים של מפלצות התאגידים, היצירה האנושית הטהורה נשמטת מידינו, עבודתנו זרה לנו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
