הרצון לשמוח, לקפוץ ולחייך מאוזן לאוזן. הפחד שבעולם החיצון זו תהיה הפגנת רגשות גדולה מדי
הרצון להיות אני ולעמוד על שלי. הפחד שזה יתפרש לא נכון ויביא את הכבדות הבלתי נסבלת שתגרום לי להתחרט על כל מילה שאמרתי
הרצון להתרפק ולהתמסר, לשקוע במשהו כל כולי. ההבנה שזה אסור כי כל דבר בעולם הוא סופי, ארעי ולא קבוע
הרצון לשחזור של כל משפט, תנועה והבעה של עצמי. הפחד שאם אעשה את זה אבין שנהגתי שלא כשורה, שהתנהגתי כטיפשה גמורה ושהרסתי לעצמי את מה שממילא לא היה
הרצון לברוח, לעצור ולזנוח את הכול. להפסיק הכול עכשיו. ההבנה שזו חלשה רגעית ושיש דברים שאסור בשום אופן לזנוח, כי במקום תבוא חרטה מכאיבה
הרצון לעצור, לסגור את רגש והתודעה, להתנתק. הכמיהה הבלתי ניתנת לעצירה להרגיש ולהיות מודעת
הרצון לצעוק את התסכול, את הכאב ואת הכמיהות שלי החוצה. ההבנה שצעקות הן bad manners, שלצעוק זה לא רציונאלי ושכאן לא צועקים
הרצון לשקוע בכאב ובעצב, לישון, לא לקום ולא לדבר לעולם. ההבנה שהשינה תהיה כואבת עוד יותר מהערות. נדודי שינה של מי שדעתו נטרפה עליו, של מי שעולמו מטריד את מנוחתו
הרצון להתענג על החיובי. ההבנה שזה טוב אבל לא ה- הכי טוב שאני הכי רוצה ושזה עדיין רחוק מהדבר האמיתי
ההבנה שיש לי חומה
הפחד המשתק
התסכול של חוסר מיצוי
הניסיון לתפוש משהו שחומק מידיי
באופן מוזר למצוא את השקט ואת הנחמה מתוך הכאב והעצב עצמם
לעשן ולהירגע
ליצור כי זו הדרך היחידה החוצה וקדימה
התמונה לקוחה מתוך The Wall"" של Pink Floyd
בבלוג זה
בכל הבלוגים
