לפני שלוש שנים מצאתי את האיזון עם עצמי. הבנתי מי אני ומה בערך אני רוצה מחיי. הבנתי מהי הדרך שלי. והבנתי שהיא הכי מתאימה בשבילי על אף שאולי אינה מושלמת. הבנתי שהרבה בעיות שתפסתי כבעיות בי, הן למעשה בעיות קונסטלציה עם אנשים. הכי חשוב הוא שלמדתי להישאר היכן שטוב לי וללכת מאיפה שרע לי.
קצת לפני שפתחתי את הבלוג, דמות חדשה הצטרפה למעגל הדמויות שסביבי. זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי, משום שלראשונה התמודדתי עם מוות של אדם קרוב באמת. הייתי עייפה, חלשה וכואבת. הדמות החדשה הציעה מקום מכיל ומקבל. היא שידרה בטחון ורוגע, יכולת ונכונות לתת משענת. ועל אף שידעתי שכל משענת, צריך לוודא שאינה עשויה מקנה רצוץ, בכל זאת בחרתי להישען בלי לבדוק. די מהר גיליתי שהמשענת מתערערת בקלות רבה, שהיא מלאה פחדים ותסכולים, ישנים וחדשים בכמות שלא יכולתי להכיל בבת אחת. ראיתי איך המשענת הופכת לחלל השואב לי את כל האנרגיה במקום לתת לי אנרגיה חדשה.
התחלתי להרגיש שלא טוב לי. בהתחלה אלה היו רק לחישות האינטואיציות שלא הקשבתי להם. במהרה הלחישות הפכו לצעקות והתגבשו לידי הרגשה מובהקת. הבנתי שלא טוב לי ושעליי לעשות מעשה וללכת. אבל הדמות החזיקה חזק ולא הרפתה. ניסיתי להסביר שאני עייפה ואומללה אבל לא הייתה הבנה. עוד ועוד הזדמנות. ניסיונות לשחק לי על הרגש ועל זה שאני שונאת לדעת שאולי פגעתי באנשים. ניסיונות להסביר לי שהדרך שלי היא לא נכונה, שיש לי בעייה להיפתח, לקבל אחרים, לאהוב ולתת שיאהבו אותי. אף פעם לא חשבתי שיש לי בעייה עם הדברים האלה, אלא אם כן, כשהם באים לא באופן טבעי.
במקום לעזוב מיד, בחרתי להקשיב. אולי אני באמת לא מבינה? ההקשבה הביאה איתה מחשבות לא טובות ורגעי פקפוק עצמי. ניסיתי לבחון האם הטענות כלפי מוצדקות והגעתי למסקנה שלא, שהבעייה לא בי. התקופה הקשה עדיין שלטה בי ביד רמה ובו זמנית, המירוץ הנוכחי התחיל להיכנס לשלבים היותר ויותר מתקדמים שלו. הרגשתי שאני באפיסת כוחות ושמעט הכוחות שנותרו לי, נלקחים ממני להתמודדות עם האשמות בכך שאני קרה ולא מבינה. לא יכולתי לסבול את המצב יותר. התמוטטתי פיזית ונסעתי לאמא לכפר כדי להבריא את הגוף והנפש. כשחזרתי, הבנתי שוב, שאסור לי להיות היכן שלא טוב לי. הסברתי את עצמי בפעם האחרונה והלכתי.
לעולם לא כתבתי על זה פה באופן מפורש למרות שרציתי. הצד השני בסיפור קרא את הבלוג שלי ולא רציתי לפגוע בו. דיברתי על זה עם אמא ועם חברים, אבל היום אני יודעת שהייתי צריכה להתמודד עם זה גם דרך כתיבה. הבלוג הוא המרחב הפרטי שלי ונועד קודם כל לבטא את הרגשות שלי.
למה כתבתי על זה עכשיו? בגלל זה ובגלל שהרגשתי שעד שלא אכתוב על זה פה, לעולם לא אשיב לעצמי את הבעלות המלאה באמת על הבלוג שלי. בגלל שהרגשתי שאם לא אכתוב על זה, מתישהו ישתלטו הפחדים של אותה דמות גם עליי.
לטקסים יש משמעות בעיקר בעיני מי שעושה אותם, כך למדתי למבחן שבוע שעבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
