Life's a journey, not a destination
"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"
|
| 9/2005
limbo
כבר שבועיים שאני מרגישה את זה. תחושה מוזרה. הזמן עובר ממש ממש מהר, אבל לא קורה בו כלום או לפחות אני לא חווה את מה שקורה בו. המשימות שלי מתחלפות בסדר מטורף. כל פעם יש משהו חדש שמצטרף לתור ומחכה שתסתיים המשימה הקודמת. רשימת המטלות כאורך הגלות. אני מטפלת בהן אחת אחת. או שתיים שתיים. הכול מאוד לחוץ, אבל אני לא עוברת שום תהליך, לי לא קורה שום דבר, אני משתתפת ולא משתתפת. כמו במשחק טניס: כדור-הדפה, כדור-הדפה. כלום לא קורה לעצמי שלי תוך כדי. הכול מאוד מכני ואני לא בפנים.
אני זוכרת את עצמי עושה דברים פיזית – לומדת למבחן, מזינה את הנתונים של המחקר למחשב, הולכת לעבודה. אבל אני לא ממש בתוך הדברים. כאילו לא הייתי בהם אלא ראיתי על עצמי חווה אותם מהצד. לכן כשאני מסתכלת אחורה על השבועיים האחרונים, אני זוכרת רק קטעים בודדים שבמהלכם חייתי, שנוכחתי בתוכם גם בהוויה שלי. מסתכלת על הקטעים הללו ולא מבינה מה קרה לכל הזמן הזה שבאמצע, מה קרה לי בו? איפה הייתי? איפה הייתה המודעות וההוויה שלי? מה הרגשתי? מה חשבתי? כלום. הכלום הזה מרוקן אותי. אני מרגישה תקועה בתוך לימבו. הכול אינו אלא השתקפות של המציאות. מסתכלת על המציאות מתוך איזושהי בועה מהצד.
זה עושה הרגשה נוראית. הרגשה שאני חסרת תוכן, חסרת משמעות ומהות. רוב הזמן איני אלא צל של מעשים, השתקפות חיוורת של העצמי. ניזונה וחיה מתוך החוויות והרגשות של אחרים. לי אין כמעט שום חידוש. רוב הזמן אני סתם מכאניקה ללא מודעות.
אתמול דווקא חוויתי כמה רגעי מודעות בדרך לעבודה. התוצאה הייתה פאניקה. טהורה, משתקת ואוכלת כול. פאניקה לנוכח כל מה שיש לעשות. אם אני מרימה את הראש, רואה ותופסת את התמונה הכללית, אני מבינה עד כמה רבים ודחופים הדברים שיש לי לטפל בהם והכול בחודש הקרוב. אני מבינה שכדי להשתלט על הכול, צריך להכפיל את היממה או לקצץ עוד יותר בשעות שינה. פחד שנובע מההבנה כמה שהכול דחוף, פחד שלא אצליח לטפל בהכול. פחד לא להספיק אפילו דבר אחד, כי זה יביא לקריסתם של כל הדברים האחרים.
אולי חוסר התודעה שדיברתי עליו הוא מנגנון התמודדות. אולי הוא בא כדי שלא אהיה משותקת מפחד, פאניקה ועייפות. אולי שיטת הלימבו והטניס, זה מה שיעזור לי לעבור את התקופה הקרובה מבלי להשתגע מלחץ. אני יודעת גם שזו רק תקופה, שהיא תעבור. אבל בכל זאת חסר לי העצמי האמיתי שלי. העצמי שמרגיש וחווה, העצמי שלוקח לבטן, שכול יום קורה לו משהו, בעיקר כשקורה לו משהו בראש. העצמי שמגיח לפעמים מתוך השממה, כמו עכשיו כדי לכתוב את הפוסט הזה, רגע לפני שהוא יחזור חזרה ללימבו.
בתוך ולמרות מה שקורה, יש דבר אחד שאותו אני מרגישה מאוד, שאותו אני חווה כחוויה אמיתית שלי ולא בשיקןף או בהסתכלות מהצד. אני באמת באמת מרגישה שאני אוהבת ומתגעגעת......
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
