Life's a journey, not a destination
"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"
|
| 5/2007
כתיבה
פתאום גיליתי שהבלוג שלי לא נסגר. כבר חשבתי שכן, הרי עבר כל כך הרבה זמן...
פתאום חזרתי לשנה הזו בחיי, שנה שעברה, שנת הבלוג, שנת העבודה הקשה, שנת קבלת החלטות...
פתאום הבנתי שהתגעגעתי לכתוב, למרות שהדבר שעשיתי הכי הרבה בשנה הזו היה לכתוב...כנראה שהתגעגעתי לכתוב פה.
אז אולי הגיע זמן לחזור? למרות שילדות פוסטמות השתלטו על ישרא? למרות שכנראה איבדתי כבר את רוב האנשים שפעם קראו פה? למרות שאין לי יותר מקלדת עברית במחשב ואני מחפשת את האותיות ומקלידה לאט? אולי...
אתמול ברכבת הביתה דיברתי עם חברה. היא עיתונאית כבר 12 שנה. היא סיפרה לי שהיא אף פעם לא כתבה סתם - בלי שישלמו לה על זה, בלי שהיא צריכה לכתוב לאוניברסיטה. היא לעולם לא הגיבה בבלוג, פורום או כל דבר אחר שבו מביעים דעה. למה? כי היא חושבת שאין לה מה לומר. למרות, שבאופן פרדוקסאלי, היא מקבלת כסף בשביל זה...
חשבתי על זה והבנתי שתמיד היה מה לכתוב. הרבה פעמים כתבתי לעצמי. הרבה לאחרים. הרבה להביע דעה ולהוציא החוצה. חשוב לי שישמעו אותי. שיתייחסו למה שאני כותבת, לדעות שלי. אולי בגלל זה בחרתי לי למקצוע משהו שדורש כל הזמן כתיבה והבעת דעתי. אני היסטוריונית. מתלמדת. אבל אם הכול יהיה בסדר בעוד ארבע שנים, אהיה היסטוריונית אמיתית.
אני לומדת לימודי דוקטורט באוניברסיטה עצומת מימדים בניו ג'רזי, ארה"ב. אני לא גרה בארץ יותר. את תל אביב הנהדרת החלפתי בעיירת קולג' נידחת. אני לא בודדה - בן זוגי הנפלא פה איתי. כנראה שבלי התמיכה שלו הייתי משתפנת ולא עושה את הצעד הזה. ויש לנו חברים מקסימים. הרבה יותר ממכל מה שקיווינו. אבל, המרחק מהבית, הסיטואציה שאני בה, החיים האמריקאים שלי מוציאים ממני הרבה דברים שאני רוצה לכתוב. אז אולי כאן? אולי שוב?
אם הפוסט הזה יימחק בטעות, כנראה שזה לא צריך לקרות....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
