| 5/2007
מחשבות על האקדמיה בישראל...
קולות שביתת האוניברסיטאות בארץ הגיעו גם למחוזותיי.
קודם כל, לכל החברים שלי פתאום יש עודף זמן פנוי לדבר בסקייפ :) ובין היתר לספר על מהלך המאבק. דבר שני, משום מה אני עדיין איכשהו על רשימת התפוצה של אונ' תל אביב, מה שאומר שאני מקבלת אי מיילים שקוראים לי להצטרף להפגנות או להחרימן כי הן לא באמת משרתות את מטרות הסטודנטים.
אז מה יש לי, זו שנטשה את המאבק ואת האקדמיה בארץ לטובת הצלחת המלאה של אוניברסיטה בחו"ל, להגיד בכלל על האקדמיה בארץ? איזו זכות יש לי, היורדת, לקרוא לשינוי?
בחורף האחרון הצגתי מאמר בכנס בין לאומי ממש חשוב במוסקבה. הכנס אירח את כל המי ומי: שגריר ארה"ב ברוסיה, היסטוריונים מובילים מכול העולם וכן לוחמים קרים ידועי שם. (נאמר בסוגריים שלפני שעליתי לדבר בפני מכובדים אלה כמעט מתתי מרוב פחד, בושה מהיותי כה ירוקה, לחוצה, וייראת כבוד). ישבתי מאחורי שולחן עגול כשלפני מונח משולש קטן אשר נועד לזהות אותי ליתר הנוכחים: שמי; מקומי בטבלת הדרגות של האקדמיה, אוניברסיטת אם ומחלקה. תג דומה יותר קטן, נשאתי עליי כל הכנס כך שגם בארוחות ובמחששה ידעו מי אני. בעודי פוסעת לעבר הפודיום לשאת דברים חזר היו"ר על פרטי הזיהוי האקדמי שלי בתוספת קטנה של תחומי העניין שלי במחקר. שום דבר בכל מערך הזהות האקדמית הזו, וגם לא שמי, הקוסמופוליטי להחריד, לא מקשרים אותי למדינת ישראל או לאוניברסיטת תל אביב. למרות שבה, התחלתי את דרכי ורכשתי את היסודות החשובים של ההשכלה שלי.
מאז תחילת השנה אני שייכת לרטגרס. גם אחרי שאגמור את התואר אשאר בוגרת רטגרס, כל מה שאני מקווה לגלות ולכתוב אי פעם, באופן מסויים, יהיה שלהם.
כשלמדתי בארץ עבדתי בשלוש עבודות. מתוך סה"כ, שבקושי הבטיח לי חיים הגונים (ותעיד אמא כמה פעמים ביקשתי כסף לאוכל) שילמתי מיסים חסרי פרופורציה. אני יושבת פה בניו ג'רזי המצחינה ומקבלת הכול. ספריה ענקית ואפשרות לראות כל ספר שארצה. הדפסות וצילומים בחינם. השנה, פעם ראשונה מאז גיל 12 לא הייתי חייבת לעבוד כדי לקיים את עצמי. רק תלמדי, הם אומרים. תעבדי עם הראש.
הסתובבתי לי בכנס והיה לי ממש עצוב ששום דבר לא מקשר אותי לישראל או לאוניברסיטת תל אביב, שאם אי פעם אזכה להוקרה מקצועית, היא תהיה שייכת לארה"ב. חשבתי על זה שאני חלק מהסטטיסטיקה של "בריחת המוחות מהארץ", עוד גרגר בגל הגדול של אקדמאים שבורחים לחו"ל כי "היכן שהלחם, שם המולדת".
למה?
משום שכנראה מדינת ישראל וויתרה על הקטע הגלותי הזה, שהעוצמה האמיתית היא בידע, והחליטה במקום, שהעוצמה האמיתית היא בנשק.
משום שכדי ללמוד היום לתואר מתקדם בארץ, צריך למכור את הנשמה לשטן או להיות פרזיט על גב ההורים שלך, וגם אם עשית את אחד מאלה, אז ממילא כל מי שרצית ללמוד אצלו כבר נמצא בחו"ל, וממילא לא יהיו לך את הספרים שצריך בספריה, כי מי צריך ספרים כשיש טנקים.
משום שישראל כל הזמן כל כך רוצה להיות אמריקה שהיא מחליטה שגם בארץ, תואר ראשון צריך להיות פריבילגיה של בעלי המאה. [אם כי להבדיל מאמריקה ישראל חושבת שההשכלה היחידה שנחשבת היא כל מה שמסתיים ב"טק" ושדברים כמו פילוסופיה, היסטוריה וספרות זה פסה]
ומשום שאני כבר בת 28 ואחרי 16 שנה, כבר נשבר לי לעבוד במשמרות לילה ולצייט לאיזה ערס/ילד פלצן רק כי הוא הבוס שלי, כל זאת כדי שאוכל לשלם חשבון חשמל ולקנות קצת אוכל, שוב, על חשבון הצרכים הרוחניים שאיכשהו עדיין יש לי.
ומשום שחינוך גבוה בארץ זה הרבה כסף, ואבא שלי בכלל לא רוטשילד.
אולי חלק מהאנשים במאבק הסטודנטים רק רוצים שיראו את הפרצוף שלהם בטלוויזיה כדי שאחר כך יהיה יותר קל לזהות אותם כשהם ירוצו לכנסת. אבל המטרה שלהם בגדול היא מטרה צודקת. היא קשורה לעתיד של המדינה ולכל האנשים שעובדים במשמרות לילה כדי לקנות קצת השכלה, כדי לספק לא רק את הצורך באוטו חדש אלא גם איזה צורך רוחני, אנשים שאבא שלהם לא רוטשילד ואפילו לא אהוד אולמרט.
השאלה אם זה יצליח. ומשהו בתקציב הביטחון של המדינה מחד, ובתקציב החינוך שלה מאידך, אומר לי שלא. אבל אולי אני סתם חסרת אמונה...אני ממש מקווה שכן...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
