|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
,תל אביב
הפעם ראשונה שהגעתי לתל אביב הייתה שבוע אחרי שעלינו לארץ. בימינו הראשונים בארץ, להורים שלי היה את הרעיון המטורף שצריך ללכת לגור בקיבוץ כדי לחיות "בקומוניזם אמיתי". לפיכך בוקר בהיר וחם מאוד אחד, הגענו אמא, אבא בגבס ואנוכי לתל אביב כדי להתדפק על דלתה של התק"ם כדי שיתנו לנו לחיות בקומוניזם.
ההתרשמות הראשונה שלי מתל אביב גרמה לי להירתע מהעיר הזו במשך שנים אחר כך. קשה לחשוב איזה רושם חיובי יכולה לעורר התחנה המרכזית הישנה של שנת 90. על חלק גדול מהרושם שלי אחראית גם הצעדה בשמש היוקדת שעשינו מתחנה מרכזית ישנה עד לרחוב דובנוב, תוך שאני מבקשת מהאנשים ברחוב הוראות באנגלית איך להגיע ומנסה לתרגם אותן להורים שלי. ההמתנה בתק"ם, הצעדה חזרה (עדיין שמש יוקדת, הוראות באנגלית, רעב וצמא), גרמו לי לברך את הרגע שנראו גבעות ירושלים מחלון האוטובוס הדו קומתי שהביא אותנו חזרה.
במשך רוב ילדותי ונערותי, תל אביב הייתה "הזר הלא מוכר" ואני הייתי "ירושלמית גאה". בתפקיד השני שלי בצבא הוצבתי ביחידה בתל אביב. ביום שהגעתי להתייצב ביחידה, חוויתי דה-זה'-וו של הביקור הראשון שלי בתל אביב. שוב מצאתי את עצמי צועדת ביום קיץ לוהט מהתחנה הישנה למקום שאף אחד לא יודע איפה ושאין אפילו אוטובוס שמגיע לשם. הלכתי ברחוב ובכיתי, והרגשתי בדיוק כמו ילדה אבודה בת 11 שהגיעה לארץ זרה ולא מוכרת.
השנה שביליתי בתל אביב באדיבותו של צבא ההגנה לישראל שינה את דעתי על העיר וגרם לי די לחבב אותה. היא עדיין הייתה מאוד שונה עבורי, אבל כבר הרבה פחות זרה. למדתי להכיר את הקסם שלה ולחבב אותו. אולם, עדיין אמרתי בלב שלעולם אהיה זרה בתל אביב ושירושלים תישאר הבית שלי לעולם.
עברו עוד כמה שנים. ירושלים נהייתה שחורה מחרדים, עצובה מפיגועים וקטנה מדי בשביל להכיל בתוכה בו זמנית אותי ואת החבר שלי לשעבר. ברחתי לארצות הברית ובעודי יושבת על כסא בשמש הנעימה של קליפורניה, החלטתי שאני צריכה שינוי דראסטי בחיי. דראסטי עד כדי כך, שאסע ללמוד ולגור בתל אביב כשאחזור ארצה. החברים וההורים הרימו גבה, ההסתייגות שלי מתל אביב הייתה ידועה לכול.
החודשים הראשונים היו קשים. לא היו לי חברים בתל אביב והחברות שלי היו באות מכול כנפות הארץ בסופי שבוע, כדי שלא אהיה לבד. לאט לאט רכשתי לי חברים חדשים, למדתי את הרחובות ואת מקומות הבילוי, את הפיצוציות ואת בתי הקפה. ערב אחד, אחרי חצי שנה בערך בתל אביב, חזרתי הביתה בטרמפ עם דודה שלי. כשנראו באופק הסקיי-ליין של תל אביב, דודה שאלה אותי אם אני כבר מרגישה שכשאני חוזרת לתל אביב, אני חוזרת הביתה. ופתאום הבנתי שכן.
מירושלמית גאה, הפכתי לתל אביבית בלב. להבדיל מרוב הנוהרים ל"עיר הגדולה", לא באתי בשביל המסיבות וה"קאראחנות" ולא חיפשתי דירות עמוסות חבר'ה וגראס. אבל בעיר הזו יש מקום לכולם, וגם בשבילי וזה מה שאני אוהבת בה כל כך. מצאתי חברים נהדרים, מקומות שכיף לי לבלות בהם ותחושה של שלווה שכמוה לא הייתה לי המון זמן. היום, תל אביב היא הבית האמיתי, הבית שאני מכירה ואוהבת כל פינה שלו, בית שטוב ונוח לי בו. מבחינתי, הבית היחיד שיכול להיות לי בישראל.
שבוע הבא אני עומדת לעזוב את העיר היקרה הזו ולחזור לבית הוריי, אותו עזבתי לפני חמש שנים. כל אספקט של המעבר הזה הוא חיוני, בדיוק בה במידה שהוא לא פשוט. המקום שבו גרים ההורים, הוא ההפך הגמור של תל אביב והאפקט שלו עליי, מדכא ממש. רוב הזיכרונות הרעים שלי מתקופת חיי בארץ, קשורים למקום הזה כך או אחרת. הקשר שלי עם ההורים, טוב רק כשאנחנו רחוקים מספיק. בנוסף, זוהי תקופה מאוד מורכבת וטעונה במערכת היחסים שלי איתם. אני מתנחמת בעובדה שמדובר רק בחודש או קצת יותר, אבל זה עדיין קשה.
אני עוזבת. לא ברכוש גדול אבל עם הרבה אהבה בלב והרבה מקומות ואנשים לחזור אליהם. אני עוזבת. קצת עצובה, בעיקר בגלל שאני קצת חוששת מהחודש הקרוב ומהלא נודע. אני עוזבת. אבל אני מצפה ממש בקוצר רוח לשלב הבא שעומד לבוא...
| |
שיעור
אדם ומורה שהערכתי זמן רב איכזב אותי מאוד השבוע. ושוב למדתי את הלקח המר שאסור לצפות ליותר מדי. לאור הדמות שבה מדובר, שהייתה מאין ממסד בחיים שלי, זו הייתה אכזבה כפולה. אני תוהה אם מה שחשבתי עליו כל השנים אינו אלא פיקציה ואיך אוכל להמשיך לעבוד איתו כשההערכה שלי כל כך ירדה...
אישה שמכירה אותי על בסיס של פה ושם, חמש דקות שיחת מסדרון ודרך כמה אנשים, עזרה לי השבוע באופן חסר תקדים ועשתה למעני משהו גדול שכלל לא ציפיתי לו. ושוב למדתי את הלקח המעודד שהדברים הכי נהדרים מגיעים דווקא מהאנשים שלא מצפים מהם .אין לי מילים להכיר לה תודה ולהתפעם מהמעשה שלה...
אז מי אמר שאוניברסיטה זה סתם מגדל שן שלא מלמד שום דבר על החיים?
זה לא פוסט חזרה. אני שבה לי למצולות הלחץ, פשוט הייתי חייבת לפרוק כדי להמשיך...
| |
ההתכנסות
פעם שעברה כשעשיתי את זה – הודעתי מראש. הפעם זה פשוט קורה.
פעם שעברה נורא רציתי לכתוב אבל הבנתי שזה לא יעשה טוב למטלות הלימודים שלי.
הפעם הכתיבה לא תפריע לשום דבר, אבל עם כל הדברים שאני צריכה לעשות היום ועם כל הלחץ שרובץ עליי, אין לי זמן לכתוב. באמת. ומשום מה אני מרגישה גם שאין לי צורך. אפילו הפוסט הזה, עולה במאמץ ולא זורם כמו בדרך כלל.
באתר מצחיק של נומרולוגיה וקלפי טארות, הצירוף של השם ותאריך הלידה שלי העלה את הקלף של 'הנזיר' או 'הסגפן' כמתאים לי ביותר. המאפיין של 'נזיר' הוא התכנסות ונסיגה פנימה כאשר יש צורך לצבור ולגייס כוחות נפשיים להתמודדות עם משהו. אני מניחה שזה מה שקורה עכשיו. אני מתכנסת פנימה כדי לגייסת את כל אמצעי הנפש שלי להתמודדות לקראת המטרה. יום כיפור תמיד היה יום של התכנסות ומחשבה בשבילי, וכנראה שזה לא מקרה שהוא חל דווקא באמצע התהליך שבו אני נמצאת.
דבר משמעותי נוסף הוא, שבחיים האישיים שלי יש מקום שנותן לי כוחות לעבור את כל מה שקורה, שנותן לי תמיכה ואת המרחב לפרוק.
כנראה שלא אהיה פה כמה זמן...כנראה גם שלא יצא לי לבקר אצל רובכם בתקופה הקרובה. כשאחזור, אראה מה שלומכם וגם אספר איך, ואולי מה, היה. תשמרו על עצמכם. שיהיה טוב.
שיהיה גמר חתימה טובה....
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
