Life's a journey, not a destination

פתחתי קטגוריה חדשה. כבר בעת פתיחת הבלוג החלטתי שאתמודד בכתיבה עם כל מיני שדים שרודפים אותי . יש שדים ששום כתיבה או כל טיפול אחר לא יוכלו למגר. לפחות אוכל לחשוף אותם, ובאור הכתוב הם לא יהיו נוראיים כל כך. ואולי עדיין כן. בטוח שווה לנסות.

אז הרי השד הראשון, הוותיק ביותר וללא ספק אחד החזקים ביותר, הוא השד הפרפקציוניסט הרוסי.

השד הושתל במוחי בערך בגן, יש לו בדר"כ את קולה והבעותיה של אמא. התפתחות עצובה של השנים האחרונות היא שיש לו גם קול והבעות שלי. הרוסי אומר דבר אחד: כל מה שאת עושה, את צריכה לעשות הכי טוב מכולם. בגלל היותו רוסי, הוא לא מקבל את הפשרה "מקסימום שאת יכולה" המקסימום שאני יכולה הוא המקסימום האבסולוטי. בהכל.

דוגמא לפועלו של השד: בכיתה יא קיבלתי 90 בבגרות בלשון, בגרות ללא הנחות לעולים, אחרי 6 שנים בלבד בארץ. (כל מי שעשה בגרות מודע לחשיבות ההישג). קיבלתי את הציון והבתחלה שמחתי, אלא שאז השד הרים אליי מבט תוכחה ואמר:"רק 90? אם יכולת להוציא את זה, סימן שיכולת גם הרבה יותר. הישג לא משהו, יקירתי" למותר לציין שכל חדווה ושמחה נעלמו אז כלא היו.

ידו ודעתו נראים בכל תחום. לדידו, אני חייבת להיות הכי טובה בלימודים, הכי חברותית, הכי ספורטיבית והכי ונראית טוב. במשך הזמן פועלו עבר שינוי מיקוד והתחיל להתעסק בעיקר בלימודים, אבל עד היום יש תחומים בהם הוא דוחף את האף באופן בלתי נסבל. זמן רב לקח לי לשכנע אותו שיש דברים כמו למשל, ספורט או מתמטיקה, שלעולם לא אהיה הכי טובה בהם. הלקח שהוא הפיק, הוא שאם כך, אסור שאהיה הכי גרועה. לכן למדתי לרוץ כשממש צריך או לפתור למופת תרגילים באלגברה לינארית – שני כישורים מיותרים לגמרי לגבי.

חשוב לציין שהשד אינו מרפקן ואינו סבור שאת ה"הכי טוב" אני צריכה להשיג על חשבונם של אחרים או ע"י מניפולציות. לפני שנה נתתי מחברת לחבר שהוציא את הציון הכי גבוה הכיתה. לא הרגשתי רע שנתתי לו את המחברת, לא הרגשתי חרטה של שכביכול נתתי לו את הכלי להיות יותר טוב ממני. השד פשוט אמר בקול עצוב שאם הבחור הוציא הכי גבוה כשלמד מהמחברת שלי, אז גם אני יכולתי והאשמה שלא עשיתי זאת אינה אלא בי.

בגלל חיבור עם שד אחר, אשר גם יטופל פה יום אחד, השד לא מאפשר לי להיות חלשה ולשחרר אחיזה אפילו קצת. כמוהם כמו קומוניסטים קודמים, הוא אומר שאסור לי להפסיק להילחם, שאסור להתפרק ושלהיות חלשה זה לא טוב והורס את הדרך לפסגה. ולכן בכל חוסר "ראשוניות", אני חורקת שיניים ומתחילה מחדש, נקרעת אבל לא מוותרת יהי מה. יש אשר יגידו שזו שאיפה למצויינות ואין בה שום רע. קשה לי להודות, אבל מצויינות במקרה שלי הפכה לסוג של אובססיה ומכשיר מצויין להלקאה עצמית. ולמרות שיש קולות מהשטח אשר אומרים לי כי הלחץ הזה כל יום יכול למוטט אותי, אני נוטה להאמין שללא השד, לא היה לי הדרייב לעשות את כל נה שאני עושה בחיי ובטח שלא ככה.

הבעייה היא שלפעמים קולות מהשטח צודקים וכל יום אני מלמדת את עצמי לא להרגיש אשמה גם אם אני לא ממש מפוקסת מטרה בכל רגע, לדעת להרפות כשעייפים או כשצריך להרפות ע"מ לשמור על שלמות הנפש. למדתי  שחשוב לעשות גם דברים שהם רק כייפים ובקדימות ראשונה. בגלל "המתירנות הישראלית" ובגלל שגם זכיתי לקצת נחת אחרי כל המאמצים הקשים, אני לפעמים מצליחה להשתיק את השד, מצליחה יותר ויותר כל יום, במיוחד לאור ההתמוטטות שהוא הביא אותי אליה לפני כמה זמן.

בעייה נוספת היא, שקשה לי מאוד להרגיש טוב עם מה שהישגתי בתחומים שונים, שוב, לימודים בעיקר, אם ההישג הוא לא הכי טוב. דבר זה או אחר שעשיתי יכול להיות טוב מבחינה אובייקטיבית, אבל סביר להניח שלא אחשוב ככה ואהיה לא מרוצה, כל עוד לא מדובר בהגעה לאולימפוס עצמו. ברור לי שאין הדבר רציונאלי, אבל גם ברור לי שהשד כבר כל כך חלק ממני ושכנראה לא אוכל לשנות את התפיסה באופן מהותי.