הפוסט הבא הוא המשך לפוסט זה.
בעמוד הראשון של מרבית ספרי הלימוד בברה"מ מודפס ההמנון הלאומי. מעל טקסט ההמנון תמיד תמונה יפהפיה של הסמל החשוב ביותר של המדינה הסובייטית: הכיכר האדומה במוסקווה – החומות העתיקות של הקרמלין והמוזוליאום (מקום שבו מוצגת לראווה גופתו החנוטה) של לנין. כל ילד סובייטי חולם להגיע למוסקווה ולראות אותם במו עיניו. גם אני תמיד חלמתי, אבל לעולם לא חשבתי שכשאגיע למוסקווה, יהיה זה בדרכי לעזוב את המולדת. בירת מדינת הסובייטית קיבלה אותנו כיאה לבוגדים. עננים אפורים וגשם מעצבן בלתי פוסק. פיח, בוץ ולכלוך בכל מקום. את היומיים שלי במוסקווה אני זוכרת בעיקר מתוך החלונות של המסחרית שלקחנו. המוני אנשים נוהרים ממקום למקום, הבוץ, הגשם והאפור האינסופי כפי שהם ניראים מחלונות של רכב, זה כל מה שאני זוכרת ממוסקווה.
מי שאומר שהביורוקרטיה הסובייטית היא חסרת פנים, שוגה. לביורוקרטיה הסובייטית יש פנים וגם גוף. פניה הם פני אשה נבערת שמקורותיה בכפר הרוסי הנידח, פנים מרובעות ושמנות מאוד, מאופרות בחוסר טעם, עיניים קטנות, קרות חסרות מבט, ותסרוקת שנראית כמו מגדל ענק. לביורוקרטיה הסובייטית יש גוף ענק מימדים שלא היה מבייש מתאגרף סומו, גוף שתמיד דחוס לתוך מדים כלשהם (מה שלא מונע מכפלי השומן לגלוש לכל מיני כיוונים). הביורוקרטיה הסובייטית תמיד יושבת מאחורי דלפק, שולחן או חלון – סמלי השתייכותה לממסד, השתייכות אשר מקנה לה תחושה של עוצמה וחשיבות אינסופית. לביורוקרטיה הסובייטית יש קול צפצפה מונוטוני ומבטא כבד של כפר. היא יכולה לחזור על אותו דבר אינספור פעמים, בלי קשר למי שאתה למה ששאלת אותה, בלי להסתכל עליך או בלי להתייחס למה שאתה אומר.
לא, היא לא יכולה לאשר משקל יתר, אפילו של 5 קילו, כי אלו הנהלים. בטח שלא איכפת לה שאתם עוזבים לתמיד לארץ אחרת, יש נהלים. לא, לא מעניין אותה שיש ילד קטן או בעל בגבס, כל מה שמעניין אותה הוא שיש לך משקל יתר, וכל עוד זה קורה, היא לא יכולה לתת לך לטוס. המפגש האחרון עם הביורוקרטיה הסובייטית מתנהל ב"אזור הסטרילי". הבוגדים כבר הופרדו מקרוביהם והובאו מעבר למחסום זכוכית. שם הופכים להם את כל התיקים בניסיון למצוא דברים שאסור להוציא מברה"מ – תרשימי הגרעין וסודות הצבא, פרוות או סתם סוגים של תכשיטים ואבנים יקרות. כל דבר שרוצים לקחת והוא לא בגדים, צריך להיות מלווה באישור חתום של השלטונות. במקרה שלנו – הדיפלומוט של ההורים שלי ואוסף הבולים של אמא. כמובן שעבור הוצאתם של כל אלה, שילמנו מבעוד מועד. הביורוקרטיה הסובייטית מחטטת בתיקים והופכת את כל הדברים שארזת, מעבירה את אצבעותיה השמנות, מעוטרות לק וטבעות וולגריים, במה שעכשיו הוא הדברים היחידים ששייכים לך עלי האדמות. חופרת בכל, הופכת ובודקת "שאין דברים האסורים להעברה".
אמא מתחילה בקדחנות ובסוג של קטטוניות לארוז מחדש, בפעם המי יודע כמה. מוציאה, מכניסה, מחזיקה דברים בידיים, מתקשה להחליט האם לוותר על התרופות של אבא או על המעיל של מיכאל בן השלוש. זוהי סצינה אילמת. הדבר היחיד שמדבר הוא עיניהם של המשתתפים. העיניים הבוחנות והאטומות של נציגי הביורוקרטיה הסובייטית, העיניים הדואגות של העוזבים האחרים, עיניהם של בני משפחה שלנו, אשר עומדים אילמים וחסרי יכולת לעזור מאחורי מחסום הזכוכית ומסתכלים על כל זה קורה בעיניים עצובות עד אין כץ. עיניים מלאי דמעות זעם וסבל של אמא, עיניים מלאות כאב ועייפות של אבא, העיניים הגדולות של מיכאל הקטן שלא מבין מה קורה. העיניים שלי, ילדה בת 11 שלעולם לא ראתה את יקריה כל כך עצובים, זועמים וחסרי אונים...
בעוד אמא מוציאה את הגופיות של מיכאל ואת מעט הצעצועים שלו, בדלפק לידנו עוזבת מפשחה אחרת. בעל, אישה ובתם. שתי הנשים באיפור כבד ויקרתי, עוטות פרוות מכף רגל ועד הראש, ואני בטוחה שלא מדובר בפרוות חתול. אצבעותיהן וצוואריהן מעוטרות בכמות עצומה של תכשיטים יקרים מאוד, עשויים לתפארת, בין היתר מאבנים ש"אסור להוציא מברה"מ". על אצבעותיו של הבעל כמה טבעות זהב עם אבן חן יקרה. הוא לבוש בבגדים מעור רך ואיכותי. (עומדן קטן: מעיל עור טוב ולאחר הנחה, היה שווה בערך למחצית מחיר הדירה שלנו - בת שני חדרים, באזור טוב במינסק).
יש הרבה דברים שהמעבר מלמד אותך. אני ידעתי למשל, מה אסור ומא מותר להוציא מברה"מ. ידעתי כמה עולה להוציא את מה שמותר. ידעתי שאסור להוציא פרוות ואבנים מסויימות, ידעתי כמה עולה מעיל עור וכמה עולים תכשיטים. בעודי מסתכלת על המשפחה שעוברת בקלות וללא בעיות את מחסומי הפקידים לידינו, כשעל גופו של כל אחד לפחות 5 קילו של דברים "אסורים להוצאה", למדתי את השיעור הראשון שלי על טיבה האמיתי של המדינה הסובייטית ועל ההגינות והשיווין המפורסמים שלה.
לאחר פתרון בעיית משקל היתר נשלחות המזוודות (מיכאל כמעט נשלח איתן – ברור שאפשר להפעיל את מסילת המזוודות כשילד בן שלוש יושב עליה, הרי אין כל איסור על הוצאת ילדים בני שלוש). מותשים, אחרי שעה וחצי האחרונה שלנו עם נציגי השלטון. אנחנו מתקרבים למחסום הזכוכית מאחוריו ממתינה לנו המשפחה. תחת צעקות הפקידים אשר מזרזים אותנו לעזוב את אדמת מדינת הסובייטים, אנחנו אומרים את מילות הפרידה האחרונות.
מאחורי הזכוכית, המשפחה הכי קרובה והכי אוהבת. מבחינתנו, זו הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותם. זוהי הסצינה הכי אילמת והכי קשה, סצינה שרדפה אותי שנים ואפילו עכשיו אני מתקשה לכתוב עליה בלי דמעות. מחסום הזכוכית, צעקות הפקידים ועצב, עצב, עצב אינסופי. כולם בוכים אבל בוכים בשקט, הדמעות זולגות מתוך עיניהם מלאות הסבל של העומדים משני צידי המחסום. מילים ועצות אחרונות. כולם מתקשים להגיד את הדבר היחיד שבוער וקודח בראש. אנחנו הרוסים, לא טובים בלהביע רגשות במילים. להגיד מה מרגישים בזה הרגע: להגיד שמאוד אוהבים, שנתגעגע כל כך, שאולי לא נתראה יותר אף פעם, עלול להחליש אותנו עוד יותר עכשיו. יש כל כך הרבה לומר לאדם שהוא הכי יקר לך בעולם שלא תיראה אותו יותר כל החיים, עד שבפועל לא נותר דבר להגיד. פשוט מסתכלים אחד על השני ובוכים. מצמידים ידיים לזכוכית כדי לנסות ולגעת ביקריך בפעם האחרונה, כדי להעביר דרכה את כל האהבה, הפחד והעצב. הזמן ללכת אבל אנחנו מתקשים לנתק את עצמנו מהזכוכית. אני לא מצליחה להסב עיניים מלאות דמעות מעיניהם של האנשים האהובים עליי בעולם, אנשים שהיו שם והרעיפו עליי אהבה מאז שאני זוכרת את עצמי. אנחנו מתרחקים ואני הולכת עם הראש מופנה לאחור וממשיכה להסתכל, רואה אותם עומדים מאחורי הזכוכית קפואים, אילמים ובוכים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
