|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אין גיהנום ל'גן עדן עכשיו'
 עוד לא ראינו את הסרט ' גן עדן עכשיו', שקיבל את פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, ומועמד לאוסקר באותה קטגוריה, אבל יש לנו הרבה להגיד על המהומה שקמה סביבו. הסרט מתאר את התהליך המוביל שני צעירים פלסטינאים לצאת ולבצע פיגוע התאבדות בתל אביב. "לא מדובר בדימוי הפנאטי שיש לנו על מי שמסוגל להוציא אל הפועל פיגוע התאבדות אלא בשני בחורים בשר ודם שהסתלבטות נינוחה עם נרגילה בשמש החמימה של שכם לא זרה להם" (מתוך אתר סנימטק ירושלים). לפני כמה דקות קיבלנו אימייל מחברה. החברה, שגרה בהתנחלות אפרת, העבירה עצומה רבת נמענים, באנגלית, המבקשת להסיר את מועמדותו של הסרט לאוסקר. העצומה מגובה במכתב של אישה שאיבדה את בנה בפיגוע טרור. הטענה העיקרית של העצומה ושל המכתב היא שהענקת פרס האוסקר ל'גן עדן עכשיו' תהווה מתן הכשר לביצוע פיגועי התאבדות. לו עסק הסרט במוציאים לפועל של הפיגוע במגדלי התאומים, טוענת העצומה, הוא היה מגונה בכל תוקף ובוודאי שלא היה מועמד לפרס יוקרתי כל כך. במידה מסויימת אפשר להבין את הטענות בעצומה, ואפשר גם להבין מדוע אשה אשר שכלה את בנה בפיגוע לא תרצה לראות סרט כזה מועמד לאוסקר. אולם, חשוב לזכור שעצם העיסוק של הסרט בסוגיית ההתאבדות לא מהווה מתן לגיטימציה או הכשר לפעולה זו.להיפך, דווקא טיפול מורכב, רציני ומעמיק יכול לעודד חשיבה מחודשת והתבוננות ביקורתית בשני הצדדים. על פי הביקורות והתגובות שקראנו על הסרט, לא מדובר באידאליזציה למתאבדים ולפיגועים אלא דווקא "הליכה בין הטיפות שלא תהיה נוחה לא לצופה הישראלי ולא לזה הפלסטיני" ( סנימטק ירושלים). לעומת זאת, הנסיון של העצומה לגרום להתעלמות וטאטוא הנושא מתחת לשטיח לא יגרמו לבעיה להעלם אבל ימנעו מודעות ודיון רציני. יש הרבה מקום ללמוד ולחשוב על הסוגיה גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטינאי, והסרט יכול לעורר לכך את שני הצדדים. פעמים רבות בעבר הופיעו סרטים שעסקו בנושאים שנויים במחלוקת ועוררו מחאה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה הסרט 'טריינספוטינג'. כזכור הסרט תיאר באופן שונה מהמקובל את צריכת הסמים הקשים בקרב הנוער בסקוטלנד. הסרט אינו דן בסוגיה האם הסמים הם דבר טוב או רע, אך מספק תיאור ייחודי ונוקב של מצב קיים. במקרה הזה, מבקרי הסרט טענו שהוא מעודד שימוש בסמים. לא ניתן לשלוט בפרשנות הספציפית של כל צופה וצופה לכל יצירה קולנועית (ולכל יצירה בכלל), אבל עצם הסיכוי לאינטרפרטציה בעייתית לא צריך למנוע עיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת. היצירה האמנותית לא צריכה להיות כבולה על ידי הנורמות המקובלות של טוב ורע, ולא צריכה להיות מצונזרת כאשר היא נוגדת את הנורמות האלה. דווקא פריצת הגבולות המקובלים היא הגורם המניע מאחורי התפתחות המחשבה באשר היא. הגבלת הסרט מהתמודדות על פרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקר, תצמצם את הסיכוי של הסרט 'גן עדן עכשיו' להפוך לגורם מעודד חשיבה הפורץ את גבולות הסטריאוטיפים המקובלים. נכתב על ידי אופטימיוז ואנוכי | |
שוב
באמת שלא רציתי לעשות על זה פוסט. רציתי פוסט אישי על משהו אחר. אבל כרגיל עברתי בטעות ליד הטלוויזיה, כשחולי החדשות בעבודה ראו תוכנית אקטואליה. באמת ששמעתי רק משפט אחד מכל התוכנית. והנה אני עושה על זה פוסט.
אין לי מושג מי הייתה הגברת בכסא המרואיינים אצל לונדון וקירשנבאום. המשפט ששמעתי היה "הבריטים יצטרכו כמובן לשנות את החוק תוך כדי מסע ומתן עם ישראל".
למי שלא יודע, בריטניה רוצה לשנות את השם של יום השואה שלה ולהפוך אותו ליום הזיכרון להרוגים ברציחות עם באשר הם. אפשר להגיד שמהותו של המהלך היא בהחלט מובנת, לגיטימית ומבורכת.
אלא מה? הקהילה היהודית הבריטית ומדינת ישראל, כנציגת היהודים עליי האדמות, ישר קפצו על הרגליים האחוריות והפכו את היוזמה ל: א. משבר אנטישמי ב. משבר דיפלומטי.
שוב מישהו מנסה לקחת לנו את נזר הדפוקים, הנרדפים והמקופחים! איך הם מעיזים? העולם תמיד שנא אותנו הכי הרבה, ואנחנו לא מוכנים להתחלק בתואר הזה עם אף אחד! מה הם לא מבינים שהם מחזירים את העולם למצב האנטישמי בו הוא היה ערב מלחמת העולם השנייה? מה עם כבוד החללים, עם הרגשות של היהודים בבריטניה וברחבי העולם כולו? מספיק שהודינו בכך שהשואה שלנו היא לא השואה היחידה בעולם. מה הם לא מבינים שהיא הייתה הכי נוראית מכל האחרות?
כנראה שלא. וכנראה שהגיע זמן שגם אנחנו נבין.
השואה שלנו היא הכי נוראית בעולם לגבינו וזאת בגלל שהיא קרתה לנו. אבל רק בגלל זה. הלקח של שואת יהודי אירופה הוא לא לקח יהודי או אנטישמי הוא לקח אוניברסאלי, בדיוק כמו הלקח של כל רצח עם באשר הוא. האירועים הזוועתיים והנוראיים של השואה שלנו,קשים ככל שיהיו, הם לא הדבר העיקרי לגביה. אלו עדיין בסה"כ נסיבות, תנאים ספציפיים, קונסטלציה מסוימת שהתקיימה לגבי השואה היהודית. לכל רצח עם בהיסטוריה היה את המאפיינים הטרגיים הייחודיים שלו, את הנסיבות המיוחדות שלו, ואת זוועותיו. אבל לכולם היה לקח אוניברסאלי. לקח שאותו לא לומדים, שאותו שוב ושוב ממירים באתנוצנטריות ובפרטיקולאריות. התוצאה היא לא רק שלא נמנע רצח עם אלא למעשה נוצרת בשבילו הקרקע הפורייה ביותר.
אחרי שהוצאתי קיטור, נירגע ונעבור לשאלות של היגיון בריא. למה בכלל למדינת ישראל צריכה להיות איזושהי אמרה בדבר ימי הזיכרון המתקיימים באנגליה? למה גם אחרי שהגיעו לארץ מיליון עולים מברה"מ שהדבר נוגע להם, אין לנו למשל, יום הזיכרון ללוחמי ונספי מלחמת העולם השנייה, אשר גבתה מחיר כבד ונורא באירופה בכלל ובברה"מ בפרט? למה אין לנו יום זיכרון לצלקת הנוראית של מלחמת האזרחים של ידידתנו הטובה, ארה"ב, או לחילופין לפשע שהיא ביצעה בהירושימה ונגסאקי? למה בעצם אין יום הירושימה ונגסאקי בכל העולם, אבל יש יום השואה? למה אירופה, ארה"ב או יפן לא קופצות על רגליהם האחוריות ומתריעות על החומרה בכך שאין לנו ימי זיכרון כאלה? באיזה זכות מדינת ישראל צועקת שאנגליה צריכה לתאם איתה את החוק שלה?
נכון שכחתי, מדינת ישראל היא נציגתו הרשמית של העם השנוא ביותר עליי האדמות ועליה לקדם את האינטרסים שלו על ידי שימור תחושת הקיפוח האינסופית.
שוב ושוב, אנו בוחרים למקד את ההסתכלות פנימה, דווקא בסוגיות שדורשות הסתכלות החוצה. שוב ושוב אנו בוחרים לשים לב לחתיכת דשא בעיני שכננו ומסרבים לראות את גזע העץ שתקוע בעינינו שלנו. מתי, במקום להדגיש ולכונן מחדש את הפרטיקולארי ההרסני, נלמד ונפיק לקחים אוניברסאליים בונים ומשנים סדרי חשיבה?
עכשיו למשהו אחר:
היות ושבוע הבא יש מבחן גדול וחשוב ודד ליין נוסף חשוב לא פחות, אני מקווה להתאפק מלייצר פוסטים עד ליום הבחינה. בינתיים אתם מוזמנים לפרויקט משותף שלäptəmyoōz ואנוכי:
זה גם יכול להיות, ואפילו מאוד נשמח אם זה יהיה, פרויקט אינטראקטיבי. מי שיש לו ציטוט או קטגוריה להציע, מוזמן לשלוח אותה למייל של הבלוג שכתובתו מופיעה שם. מי שיש לו מה לומר על מה שכתוב בבלוג, מוזמן כמובן. כמה שיותר סיעור מוחין יעשה את זה ליותר יפה, ליותר מגוון, ליותר עמוק ומשמעותי.
החברים שלי מהחיים האמיתיים, נדרשים לעניין הזה במיוחד, גם כי אני יודעת מה אתם יכולים וגם כי אני יודעת איפה אתם גרים...
| |
 How To
הרוחניק מהעבודה שלי יושב מולי ופורס בפניי את משנת חייו. בעודו מסביר לי שאהבה היא הכח שיכול לנצח הכל, שהוא אוהב את כל האנשים בעולם, כי הם טובים מעצם בריאתם, על פניו הבעה מהורהרת, עיניו מזוגגות וחיוכו דבילי. בסוף כולם יבינו, הוא אומר לי, כולם יאהבו זה את זה ויחזרו לאלוהים. "המוארים", הטהורים בלבם באמת, יובילו אותנו, היתר, בורים רויי שנאת אדם, לעבר הטוב והאהבה. יום אחד הנפש שלנו תמצא את ייעודה האמיתי...הרוחניק מצייר פרחים וחיוכים על אחד הדו"חות. אני מיד מתמלאת בצורך עז לצייר גולגולות, כלי נשק ואת המוות שבא לקחת אותו עם גרזן. בהבינו ש"ההמרה" שלי לאדם אוהב כל זולת באשר הוא, כנראה לא תהיה היום, הרוחניק מביא ספר ומתחיל לקרוא. אני מסתכלת על הספר ומגלה שהנזיר מכר את הפרארי שלו ושההארה שאני צריכה ניתנת לרכישה בחנות הספרים הקרובה לביתי במחיר סימלי של 70 ש"ח.
הנזיר, שפעם היה עו"ד מתוסכל ומכר את הפרארי שלו חזר מטיבט אדם חדש עם הארה רוחנית. הדבר הבא שהוא עשה זה להסביר לעו"ד מתוסכלים אחרים איך לזכות בהערה דומה, להפוך למאושרים ולמכור את הפרארי שלהם. הנזיר פירסם ספרים, הוציא קלטות ומוצרים אחרים ופתח במסע הרצאות מחוף לחוף. היום הוא חי את חייו הרוחניים בקליפורניה, נוהג בלמבורגיני ומדי פעם קופץ לבקר בטיבט. חייו בוודאי מאושרים, כי התאגיד שאליו הוא הפך, מגלגל מיליונים.
הנזיר שמכר את הפרארי שלו אינו דמות חדשה בנוף התרבותי. למעשה הוא דמות עתיקת ימים וגילו כגיל המיתולוגיה האמריקאית (אם יש כזו). דמות זו קיימת עוד לפני שג'ורג' וושינגטון כרת את עץ הדובדבן האנגלי, לפני שלינקולן נהיה מרטיר למען העבדים ולפני שקנדי הפך לתקווה האחרונה שהייתה לאמריקה. שמו לעולם לא נקשר באף תיאוריית קונספירציה מבישה. הוא תמיד היה שם וכנראה גם תמיד ישאר, מחליף פנים וזהויות בהתאם לרוח התקופה. דמות זו היא דמותו של ה- self made man – אדם אשר בהינתנן כך וכך תכונות אופי ונטיות לב "נכונות", במו ידיו יוצר את אושרו. מאז שהself made man- קיים, יש לו ספר. יותר נכון ספרים, אשר מסבירים איך להיות הוא ולזכות באושר. יחד עם דמותו של self made man, גם הספרים עברו אבולוציה ושינו את צורתם בהתאם לרוח ולדמויות המופת שהיו בכל תקופה.
בשנות ה 60 עברה על ארה"ב מהפיכה תרבותית קלה. גם מי שלא עישן את עצמו למוות ולא קיבל מכות בהפגנות נגד ויטנאם, חיפש לחזור לאיזושהי אוטנטיות. כמובן שקצת קשה למצוא אוטנטיות בתרבות שהיא בת 300 שנה לכל היותר. לכן התחילו לחפש אותה בתרבויות אחרות, יותר עתיקות ויותר אזוטריות, תרבויות רחוקות שאמריקה בחרה לא להיחשף אליהן עד כה. פעם אמריקיאם הקימו קומונות טרנסדנטליסטיות וערים על הגבעה. אחרי מהפיכת הסיקסטיז עו"ד התחילו להפוך לנזירים, למכור פרארי ולנסוע לטיבט, זמרות פופולריות התחילו ללמוד קבלה. כל זה כדי לחפש, הפעם בחוכמתן של התרבויות ה"אוטנטיות", את התשובה לשאלה הגדולה מכל – איך להיות מאושר?
כמובן שכמו תמיד, רק יחידי סגולה יכולים להגיע לאושר הגדול. אבל באמריקה, תמיד תמיד זה יכול להיות גם אתה. כל מה שצריך, זה רק את הכך וכך תכונות ודרכי פעולה נכונות. אין שיטה טובה יותר ללמוד אותן מאשר ספר, ספר שנכתב ע"י אדם שכבר עשה את זה, שכבר הגיע לאושר, ולכן מן הסתם יודע בידיוק מה צריך כדי להשיגו.
פעם "אגדות הוראציו אלג'ר" או הביוגראפיה של אנדרו קרנגי שימשו כספרי הדרכה להמונים במציאת האושר. היום, בעקבות הגלובליזציה מחד והפסיכולוגיזציה מאידך, יש גם את ספרי "חכמת העולם האוטנטי" ו"מציאת השלמות האישת". מגוון של דרכי פעולה גדול יותר, (ויעידו על כך המחלקות העמוסות של ספרי how to בכל חנות ספרים המעריכה את עצמה.) האושר הוא אותו אושר. הוא יביא לנו שלמות ומימוש עצמיים. הוא יגאל אותנו מהבדידות. אה, והוא גם יביא לרווחה כלכלית, כך שהנזיר שמכר את הפרארי שלו יוכל בשובו מטיבט, להקים תאגיד של איש אחד ולקנות פרארי יקר יותר. אולי אז תגיע תחושת אהבה, אושר ומימוש עצמי, שהם, הם, (ולא הכסף חלילה) מהותו של ה Self Made Man.
הנשיא אנדרו ג'קסון - דמות מופת של
Self Made Man
בשל הפופולריות הרבה שלו ובשל כך שהיה נשיא עממי, דמותו מופיעה על השטר השימושי ביותר בארה"ב
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
