Life's a journey, not a destination

שלום לכולכם! חזרתי, אם כי קצת יותר מאוחר ממה שחשבתי. ניסיתי לכתוב כבר כמה פעמים אבל היה לי פתאום מחסום כתיבה מטורף. בקרוב אנסה לחלוק פה את מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על הדבר אשר פרץ את מחסומי הכתיבה שלי מחדש...

כמו רב האנשים שמתגוררים בתל אביב, גם אני אוהבת את הבועה הקטנה שלי. כמו רבים אחרים, גם אני לא רוצה לדעת מה קורה מעבר לגבולות הגטו העולם הקטן שלי, של לימודים, חברים, משפחה ועבודה. את ההחלטה שאני לא רוצה לצרוך חדשות, יהיה מה צורתן, קיבלתי כבר לפני 3 שנים ביערות קליפורניה. מאז, (בהצלחה די מרובה) אני מתחמקת מחדשות משודרות או כתובות באשר הן. יש לי דעה בכל נושא, אבל אני, אני לא נכנסת לעומק, יש לי מספיק חרא משלי גם בלי לקרוא עיתון. היום בטעות נפל לידי מעריב של אתמול. שוב קיבלתי תזכורת מכאיבה לכך שחדשות עושות לי רע, אלא שהפעם בא לי לצעוק.

שני מקרים של אלימות נוער מזעזעת קישטו את סופו של העיתון. ילד הוכה קשות במסיבת חוף (מאובטחת מאסיבית) בראשל"צ, ע"י 20 איש שבעטו בו עד שאיבד את ההכרה. בלי סיבה, הם אפילו לא הכירו אותו. שתי בנות נדקרו בקרית שמונה במועדון (מאובטח) ע"י בחור שהן מכירות. הפעם גם הייתה לכך סיבה: הן לא נענו לחיזוריו המיניים של בן דודו של הדוקר הבן 18. אני קוראת את העיתון ושואלת את עצמי שאלות רבות שאין עליהן מענה. השאלה הגדולה ביותר היא מה דפוק כל כך בבני אדם כל כך צעירים? מה דפוק בחברה שבתוכה הם צומחים?

מאיפה באים מאגרי השנאה הבלתי מרוסנית והמתפרצת שגורמים למישהו לפגוע כל כך קשה באחר, ועוד ליטול את הפגיעה לידיים באופן אקטיבי? מה מקור האלימות, מה מניע אותה? האם יש רגש מאחוריה או שמה זה סתם טמטום? העובדה שהנפשות הפועלות הן כל כך צעירות ובכל זאת כל כך שונאות, מאוד מאוד מעציבה. האם יש דרך למנוע את זה, אני תוהה.

יבואו אנשי מדעי החברה מכל התחומים וינסו לתת רציונאליזציה וסטטיסטיקות שיסבירו את השנאה הצעירה. עוני, חסך אהבה, אלימות במשפחה, טלוויזיה ויהי מה. בטוח? ומה אם יצר האדם הוא פשוט רע מנעוריו? אולי לא היצר של כל אדם אלא של חלק? יש אנשים שלא מלמדים אותם איך לשנוא בבית ולא בשום מקום אחר. אבל זה החלק שהם בוחרים ללמוד מהעולם הסובב אותם. הלקח שהם בוחרים להפנים מכל סיטואציה הוא לקח של אלימות. רוע פנימי, חלק מהאישיות. איך מתקנים את זה? האם העולם באמת בתהליך של הדרדרות מוסרית, של "דלול הרוח האנושית" אשר הולכת וצוברת תאוצה?

מה דפוק בחברה שמצמיחה מקרים כאלה בתוכה, מקרים שמתרבים והולכים עם כל יום? דווקא לשאלה הזו יש לי סוג של מענה. יש משהו מטריד בחברה שבוחרת להתמודד עם האלימות הגוברת של הנוער שלה על ידי הגברת האבטחה במקומות בילוי בלבד. יש משהו מקולקל בחברה שאלילי הנוער וגיבורי התרבות הפופולרית שלה, תקועים (כמוני) בבועת המגניבות התל אביבית ולא מביעים שום עמדה או ביקורת על הנושא. חברה שהגורמים החנוכיים שלה בקושי יכולים להוות דוגמא אישית למשהו, שלא לדבר על לנקוט צעד משמעותי בעניין. חברה שכל אספקט של חדשות שלה רווי באותה שנאה, רק קצת יותר "מתורבתת". יש משהו מאוד פגום בסדר עדיפויות של חברה שבעיתון שלה, הידיעה על אלימות מזעזעת של נוער מופיעה כמה עמודים אחרי הידיעה על כך שהאליל הפופולרי התורן (יהודה הלוי) חשוד בהונאה...

השבוע דווח בחדשות על חייל שהתעלל מינית בילדה בת 10, בת דודתו במשך 3 שנים. העונש שקיבל היה שישה חודשי עבודות שירות. האנס, זכה לחיים חדשים והילדה זכתה במוות לכל החיים. למי שרוצה פרטים על האירוע המזעזע ופסק הדין, יכול לעיין כאן:

         מבחינה מהותית, אונס הוא יותר נורא מרצח. ברצח המוות מוחלט. באונס, המוות נשאר ומלווה לכל החיים. אין לי מילים כדי לבטא את כל הזעם והשנאה בחושבי על התוקף ועל מה שעשה. אותם רגשות מתעוררים בתוכי כשאני חושבת על משתפי הפעולה – מערכת המשפט בישראל והמערך המקצועי המסייע לה.

מה הנחה את השופטים במתן גזר הדין? הדאגה לחברה והרצון להגן על ילדים אחרים מטראומה נוראית דומה? חשיבות ההרתעה לעברייני מין פוטנציאליים? הרצון לספק את התחושה (האנושית והמתבקשת במקרה זה) של נקמה? אולי הנחה אותם הנזק הנפשי שנגרם לילדה והמחיר הנורא שנאלצה לשלם, מעבר לתקיפה: תלאות הווידוי, העדות במשטרה ובמשפט, רגשות נוראיים של פחד ואשמה, הרס של כל תפקודה ותקוותיה בחיים. ילדה שהיום בת 13, ששערותיה נשרו בעקבות הטראומה ומרגישה בושה על מה שקרה.

לא. מה שהנחה את השופטים זו חוות דעתם של הפסיכולוגים שאמרו שהקושי העיקרי של הנאשם נעוץ ביחסיו עם דמויות הוריות, איסורים על צרכיו המיניים ושמצבו עלול להחמיר אם יכנס לכלא. אולי מה שהנחה אותם זה עדות הנאשם שהוא מצטער על מעשיו (אותם ביצע במשך שלוש שנים) ושהוא רוצה להבין להשתפר? או אולי העדות של מפקדיו מהצבא שהעידו כי הוא חייל טוב בעל מוטיבציה גבוהה?

אני רוצה לצעוק כל מילה שאני כותבת כאן, לצעוק בכאב, בפחד ובתהייה אל עבר השופטים והפסיכולוגים, המפקדים והמשפחות. אני רוצה להסיר בכוח את העיוורון מעיניהם ולגרום להם לראות את מה שהם עשו. גם הם אנסו. גם הם הרסו חיים שלמים. הפעם בשנית והפעם לתמיד. את המעט שהשאיר אחריו האנס הם רמסו ברגל דורסנית, במילים גבוהות, במעטה של מקצועיות וידע אמפירי, בעודם מסתתרים מאחורי בימות בית המשפט ודיסיפלינה זו או אחרת.

שאלות מתעוררות מתוך הכאב: מה היה גזר הדין לו דובר בבתו של השופט? או אילו האנס לא היה חייל? מה מאותת החלטה כזו - לעברייני מין פוטנציאליים וקורבנותיהם, לקורבנות אונס שכבר נפגעו ומחרישים את סודם או לסתם הורים שרוצים לגדל ילד? 

וכמובן השאלה החשובה מכל: עד מתי הנשים, הנערות והילדות בישראל יצטרכו ללמוד על בשרן, שאלת הצדק, עיוורת היא?

לפני שאציג את הרעיון של הפוסט, אומר תודה ואתן קרדיט לאנשים שתרמו לגיבושו. חברים יקרים עמם שוחחתי על הנושא, שקוראים ויודעים מי הם. וגם מרצה-מחנך נערץ אחד שפתח את הנושא לדיון.

רק כשהגעתי לארץ גיליתי שהייתה שואה ליהודים. בברה"מ המלחמה תופשת מקום מאוד מרכזי בשיח ובתודעה הציבוריים. אלא שהמלחמה בברה"מ מוצגת לא כ"מלחמת עולם" אלא כ "מלחמתה האדירה של האומה" וכך גם שמה. 20 מיליון אזרחי ברה"מ מתו במלחמה (זאת ללא קשר לטרור של סטלין) וכמובן שההיסטוריה השיוויונית הסוציאליסטית לא מוסרת פרטים על הלאום של המתים ולא על האופן שבו קיפחו את חייהם. 

אז כאמור, כשהגעתי לארץ, גיליתי שהייתה שואה. אח"כ גיליתי שבהתחלה היא לא ממש הייתה, גיליתי ששואה וזוועותיה התגלו מאוחר יותר, לא לפני שהתגלתה הגבורה ובטח שלא בלעדיה.

כנראה כדי לפצות על חוסר ההתייחסות שלהן לשואה בתקופה שלאחר המלחמה, מדינת ישראל והקהילה היהודית העולמית היום הופכות להיות יותר ויותר אובססיביות עם הנושא. בכל העולם קמים עוד ועוד מוזיאונים לשואה אשר מתחרים זה בזה בעיצובם הארכיטקטוני המפואר ובמיצגיהם המעציבים. כל אישיות, יהיה זה אפיפיור, נשיא רוסיה או סתם דיפלומט, שמגיע לישראל, נלקח מיד לביקור רשמי ב"יד ושם". נוצרת ההרגשה שאנחנו מתפארים ממש לפני בקורבן הגדול ששילמנו.

בד בבד עושות המדינה והקהילה דברים שלא עולים בקנה אחד עם הטיפול שלהן לשואה. למשל, הים יש לחץ גדול של מדינות אירופה על ממשלת טורקיה להכיר בשואה שעשו הטורקים לארמנים ולפצותם על כך. ממשלת טורקיה מתנגדת. היה טבעי שמדינת ישראל תהיה חלק מהיוזמה אבל היא שותקת. אולי בשל ההוקרה של היחסים הדיפלומטיים הטובים שיש לנו עם טורקיה.

דוגמא נוספת היא נזיפה רבתי שעשתה מדינת ישראל ליפן, על כך שזו לא מלמדת את השואה כחלק מתוכנית הלימודים בבי"ס. אולי בגלל שהתנדף מראשי הנוזפים האירוע הלא באמת חשוב של הטלת פצצות אטום על הירושימה ונגאסאקי.

למותר לציין את העובדה, שכל חבר כנסת או סתם כל נואם מתלהם במדינה ממהר להכתיר את מתנגדיו ואת מי שלא מסכים לדעותיו בכינוי "נאצי".

בשום פנים אני לא באה לשלול את הלגיטימיות של הדגשת חשיבות השואה. גם לא לצמצם את המימדים הנוראיים של מה שקרה ואת המחיר העצום והכבד מנשוא שהוא גבה. אני רוצה להעלות שאלה בדבר טבעו של זיכרון היסטורי וטבעם של לקחים שיש להפיק מההיסטוריה.

האם הזכרון היחיד שאנו רוצים להעביר מדור לדור זה היותנו הקורבן והיותה של גרמניה התליין? האם הלקח שאנו צריכים ללמוד וללמד הוא הלקח הפרטני של המחיר הכבד ששילמנו? האם אין לשואה לקח אוניברסלי, שהוא גם הלקח החשוב יותר?

אולי הלקח והזכרון צריכים להיות מהסוג שימנע באמת את היווצרות התשתית לתופעה חדשה דומה. מכחישי השואה וגילויי אנטישמיות כמו גם רציחות עם וגזענות מחרידה בעולם כולו מנפצים את האשלייה בדבר היתה של השואה שלנו אירוע חד פעמי שלא יחזור. אז אולי במקום לחנך ולספר את מה שעשו לנו יש לחנך לסובלנות ולקבלת השונה באשר הוא? לחנך נגד שנאת אדם וגזענות באשר הם? אולי אנחנו עצמנו, כמדינה וכקהילת לאום שעברו את הטראומה הזאת, צריכים לעמוד בראש מדגישי הלקח האוניברסלי  ולא להתמקד רק בזכרון והלקח הפרטני?

הפעם אשמח לתגובות גם ממי שבדר"כ קורא ושותק...