"זרוק רימון" צרורות של יריות נשמעו, החייל הראשון זרק רימון והתכונן לרוץ לעבור את הקיר
"זוז! זוז!" הוא רץ לצד השני, זה היה מראה מגוחך, חייל ששוקל 70 קילו סוחב על עצמו אפוד ותיק גב עצום ששוקל בערך 80% ממשקלו, אם לא יותר...
צרורות של יריות נשמעו שוב, החייל עצר. פיצוץ.
השני בתור רץ וקפץ עליו לצד השני, היריות נפסקו.
"מה קרה? איפה נפצעת?" הראשון לא נפגע, אבל גם לא ענה.
היה לו מבט מופתע, היה נראה שהוא מת, אבל הוא נשם, ולא הייתה פגיעה נראית לעין.
אני זוכר שמזה הכי פחדתי, להיות זה שיעצור פתאום, שיתקע.
שנה לפני כל זה עוד הייתי 'זה עם השיער הארוך שבטוח יהיה משתמט', פתאום מצאתי את עצמי בתוך עיר הרוסה מפגזים, שהרעש היחיד ברחובות זה רעש יריות, הפגזות...ומזל"טים.
ואולי מרוב אותו פחד, אולי מהמחשבה שאני לא רוצה להיות כזה,
קפצתי על חיילים אחרים כדי "להציל" אותם, הייתי שם 100% כשהייתי צריך. לא חשבתי.
ואת אותו החייל, שרץ לצד השני, ראיתי פעם אחרי זה אצל הקב"ן...אני כולה חשבתי על הבית, ועל החברה שלי שמסתכלת עליי שונה פתאום...
הוא חשב על לצאת מקרבי, לצאת מהצבא.
הוא, זה שנזרק לעברו רימון ממש בין הרגליים, ולא התפוצץ, והחייל שריסס ילדה ומחבל, כי המחבל עמד מאחורי הילדה.
אי אפשר יהיה להבין איך הם הרגישו באותו רגע, ואיך הרגע המקולל הזה השפיע על החיים שלהם לעד.
ומפה לשם אני נזכר איך שזה היה, התמרונים והקרב חסר קרב שהיה שם, על הלוחמים לבדם, שרצים והולכים ללא כיוון
מחבלים שמסתתרים עפים מחלונות בעקבות רימון או יורים 2 כדורים ובורחים לצד השני של העולם בשניה וחצי.
רסיס שנתקע לחייל בראש, ואני לוקח את הכפפה, וחובש אותו לפני פינוי.
ואני חושב...זה לא כמו מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור או מלחמת לבנון, בהם נתקלו חיילים בחיילים, חיילים במחבלים, חרפו נפשם, נחבלו בקרבות עקובים מדם, המציאו תורות לחימה וסיפרו על גבורתם. גיבורים אמיתיים, אות למופת ומגני המולדת.
אצלנו זה לא היה ככה,
עלינו ירו ממסגדים ומאמבולנסים, כי לא יכולנו להשיב אש לשם, ואם כבר מחבל היה נראה לעין, הוא היה מסתתר מאחורי מישהו, ואילץ אחד מאיתנו באחד המפגשים, לרצוח ילדה, כי זה או ילדה ומחבל או מחלקה של לוחמים, ואי אפשר להתמהמה.
ואותנו לא ספרו, רוב ההרוגים במלחמה שנלחמנו היו מכוחותינו...אנחנו לא ראינו קרב, איתנו שיחקו במחבואים ותופסת. אנחנו היינו הולכים לישון ב4 לפנות בוקר, וב4:10 ירו RPG שריסק את הקיר מאחורינו וברחו.
ואנחנו היינו עייפים ומסריחים. אנחנו לא היינו גיבורים, למעשה, היום, אפילו אי אפשר להרגיש את התוצאות של המלחמה שלנו.
כשיצאנו משם וחזרנו סוף סוף לארץ חיכו לנו אנשים עם שלטי "רוצחים" ו"צבא הכיבוש החוצה".
רובנו יצאנו משם עצובים, אדישים, לא הרגשנו שהייתה מטרה לכל זה.
וזה היה ההלם קרב שלנו, אנחנו יצאנו מהתופת, ובאותם ימים חוץ מצה"ל, אף אחד לא זכר ולא העריך אותנו בכלל.
נותרנו לוחמים לבד, מבינים רק בינינו אחד את השני.
עד היום ההוא שכולנו עזבנו את הצבא וטסנו מכאן, נשארנו הלומי קרב ללא שם.
אז הפוסט הזה הוא לזכרם של אלו שנפלו בעת מבצע עופרת יצוקה, המלחמה על כבוד הלוחמים של צה"ל.
ולכבוד אלו שחווים את הרגע הנוראי ביותר בחייהם מתוך המלחמה הזו.
ולכל הגיבורים ללא שם, שנאלצו להחליט החלטות ברגע אמת, והגנו בגופם על המדינה שלא זכרה אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
