מישהו צריך לבוא ולקטוע את קו המחשבה שלי..
ממש, במספריים, שניה לפני שהוא מגיע אליה
כי מהרגע שזה מגיע אליה זה יכול להימשך שעות ואני לא יכול לצאת מזה...זה רק מחשבות ומחשבות ועצוב יותר ויותר.
הנה היא החליטה. אמרה לי מה היא רוצה ומה לא. ואני חושב, כמעט כל הזמן עליה
ופתאום לשניה אומר לעצמי שישרף הכל, שילכו קיבינימט כולם...
מה יש לי פה? ומה יש לי שם?
אני חושב שרציתי שהיא תהיה, כדי לא למחוק ולא להימחק.
כי בעצם אין מישהו או מישהי שנמצאים שם כדי להוציא אותי מהמחשבות האלו באמת, חברים טובים קשה למצוא,
ומישהי חדשה, או מישהי מיוחדת, זה קשה באותה מידה.
ובכלל שני אלו אני לא יודע איפה מתחילים לחפש, ואם מוצאים מה עושים/מה אומרים?
אומרים שאין חיפוש, שדברים כאלו מגיעים לבד,
וכל התקופות האלו שעברתי, זה כן תמיד הגיע כשלא הסתכלתי, אבל מה הגיע בעצם?
חוסר מרגוע, אף פעם שום דבר לא היה מובטח, אף פעם לא היה רגוע וכייפי, תמיד עם היד עם הדופק ותמיד נגמר ומפיל אותי לקרשים כל פעם מחדש.
אני חושב שזה מציין לי סוף, סוף שלא רציתי שיגיע כנראה ובכל זאת די.
זה זמן להיעלם, להיבנות מחדש, להחליט מה אני אוהב ומה אני רוצה באמת לעשות עם עצמי...
כל מה שעשיתי עכשיו היה מוקדש לאהבה, למישהי מיוחדת, לאנשים.
מעכשיו כשאני מודע לחוסר קיומה הגיע הזמן להתעורר, להפסיק להיות עצוב ולעשות
משנה מקום-שם-סאונד-תכלית, משנה מזל.
אני לא דואג מאנשים, וגם לא מבחורה, הם יגיעו, יתעוררו כמו כלב שמריח אוכל טוב ברגע שאתחיל לעשות משהו עם עצמי,
כי ככה זה בני אדם, אם אתה לא עשית שום דבר מיוחד אתה שווה חרא יבש, ועם עשית, כולם כמו רובוטים מחורבנים מתחילים לבוא וללקק לך,
רוצים להיות שם איתך.
ודווקא עכשיו, איפה שאני הכי צריך את המישהי המיוחדת הזו, או את החבר הממש טוב הזה, דווקא עכשיו אלו שחשבתי אותם לכאלו נעלמו, והאמיתיים, הם לא נמצאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
