| |
אילו יכולנו להתחקות אחר סודות אויבינו, היינו מוצאים בחיי כל אחד מהם מספיק עצב וסבל כדי לפרוק איבתנו |
| 3/2007
על הפיכחון
כבר כמה זמן אני מנסה להבין מה עובר עלי סביב נושא הרצון בזוגיות. ברור שאני רוצה, נקודת המוצא הברורה לי מאליה היא שאני רוצה זוגיות. מישהו קבוע שיהיה שם בבוקר כשאני קמה ובערב בתום היום, מישהו שאפשר לשתף ולחלוק איתו מחשבות ופרטי יומיום ויוכל להבין ולהתעניין וגם לתת קונטרה, זה ביטוי שימושי מאוד שאימצתי לאחרונה, פעם קראתי לזה הפרייה אבל יש משהו מדויק יותר ביכולת לתת קונטרה, להדהד ולהחזיר לי את שלי בצורה שתגרום לו להתפתח. אבל חלו הרבה שינויים ברצון הזה. לפני שנה וגם לפני כמה חודשים הרצון היה כמעט פיזי, והעדר מישהו כזה עורר מצוקה שיכלה לפרקים להגיע לעוצמה גבוהה למדי. ועכשיו הרצון נמצא כמו תמיד ולפעמים הוא עוד מעורר מצוקה, אבל בעוצמה נמוכה, וההבדל מאז כבר אינו כמותי בלבד. והיום הבנתי שחלק מהשינוי הוא איזה פיכחון, בפיכחון תמיד יש קצת מרירות, לגבי הלבדיות. יש איזו פנטזיה שזוגיות תגאל אותנו מהלבד של החיים, שתספק לנו מישהו שיעשה את הדרך כולה איתנו ביחד. ואני חושבת שככל שמתבגרים ומבינים יותר טוב זוגיות והיא כבר נראית יותר קרובה למשהו המורכב והסבוך שהיא, מתחדדת ההבנה שאת החיים, אם נרצה ואם לאו, נאלץ לעבור לבד. וגם אם יש התאהבות גדולה ולכמה רגעים או שנים נראה שמישהו עובר הכל איתנו, זה זמני ועוד יגיע שלב של קושי או של משבר או של שיגרה או משהו שיזכיר לנו שוב שזו בכל זאת מעטפת, נעימה ורכה אבל מתחתיה, בתוכה, זה עדיין ותמיד ישאר אני לבד. ואולי מתוך ההבנה הזו הרצון בזוגיות נשמר, אבל הפנטזיה מתפוררת בקצוות ומאבדת קצת צבע לטובת מראה מעט דהוי.
פחות בריא להכנס לזוגיות עם פנטיה דהויה. כמו לאחר רכבת, זה לא נורא כי מגיעה אחריה עוד אחת אבל צריך היה לעלות על הראשונה, לזוגיות עדיף להכנס כשהפנטזיה בצבעים עזים, ולגלות שהיא טיפה דהויה אחרי כברת דרך שעוברים יחד, אחרי שכבר נבנים היסודות. ככה אני חושבת עכשיו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
