הרבה זמן לא כתבתי על התחושה המכרסמת הזאת, כשאת רואה מישהו בפעם הראשונה ומיד מרגישה שהוא עומד להשאר לך בחיים הרבה זמן.
בדרך כלל זה לא באמת ככה, זאת אומרת, בדרך כלל האדם המסוים הזה משוטט במוחך במשך שבועיים-שלושה, גורם לך לכתוב כמה קטעים טובים פלוס מינוס, משאיר את חותמו בעברך וממשיך הלאה.
וזה תמיד מרגיש כאילו הפעם זה אולי זה. ואולי זה ישאר. אולי הפעם הראש שלי יסתובב לחלוטין ואני לא אצליח שלא
להכנע לחיוך המתקתק הזה. ואולי הפעם החותם לא יהיה מיזערי שאני מגדילה בעצמי.
למרות שאני יודעת שזה לא נכון.
וזה מן גירוד עצבני כזה, בין האצבעות בכפות הרגליים שלא בא לך שילך, כי לפחות הוא ממלא אותך במשהו.
העיקר שימלא. שימלא בחפיסות טיימס ריקות. שימלא בכוסות מלאות בקפה. שימלא באינספור שיחות על שומדבר בכלל או
חיוכים דביליים לתמונות מצחיקות. שימלא בסיפורים מצחיקים של מי פנה למי, שימלא בחרוזים, מילים, תמונות.
שימלא בימים ארוכים של חום וקור מול הטלויזיה, ולילות קצרים על מיטה עם קפיצים שעושים רעש.
העיקר שימלא.
זה הדבר היחיד שטוב בהדלקויות.
-
גם אני קצת כמו הגלים
קורסת בעייפות על החול
ונמשכת חזרה.
נועצת את ציפורניי באדמה
ולא מצליחה להשאר,
לא מצליחה להבלע
אל תוך החול החם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
