כוכבים ופרברים

בחדר שינה של אמא(ואבא) יש ארגז גדול מאד מעץ, שהוא מעין

אלבום לזכרונות ויזואלים של כמעט הכל. כמו, כשהייתי בת חמש,

ועשו לי עגילים, וגם הגיע קוסם שעשה תרגילים לכל הילדים בגן שדות,

ויש שם הרבה תמונות של אבא, אמא, טל ונעם וגם קצת של           י

אני מדפדפת בין התמונות של הולנד ועיןשריד

ומליון טיולים שהספקנו לשכוח לזכור, וכל כך רצינו לנצור.

והנה גם אבא ואמא כל כך שכחו,

והקו העדין שנקרא "noamital" שחיבר בינהם ברצף של פרצופים מוצלחים,

ציוני בגרות גבוהים ונמוכים, הופעות על במה מול וקהל ולעתים גם לא,

גם הוא נהיה בלוי.

פתאום הקו העדין נמתח כמו נצח,

כמו שיערה דקיקה שנמתחת ונפרשת על פני יער שלם.

ואני וטל ונעם נקרעים לאט לאט. חוטים דקיקים של שיערות, הוא יושב ואומר,

"כמה שאני מאוכזב"

ואני רוצה לקחת את כל המלים האלה חזרה. אני רוצה שהוא יחזור הביתה ויחייך, ואני רוצה ש

הטיולים האלה יזכרו לי לטובה. אבל לא. פתאום הרעל שנקרא "הווה" מטפטף לתוך

גיגית האושר שנקראת "עבר" ומאפילה על כל העננים הסדוקים שנקראים

"עתיד" והנה אני כבר אהיה בת 25, וטל בן 28 ונעם בת 20 ונוכל באמת גם להרגיש שאנחנו כבר

לא כבולים בין שניהם. וכבר לא נבכה על חלב שנשפך או כסף שלא שולם או

הורים ששונאים אחד את השני.

פעם כשהרגשתי עצבות גדולה שבאה לקראתי, הייתי טובלת את כפות רגליי בגיגית ההיא בחדר של אמא

שהוא עכשיו רק של אמא (למרות שהיא עדיין ישנה רק בצד שמאל)

אבל עכשיו הגיגית הזאת רק גורמת לי לטבוע.