כוכבים ופרברים

ועל המזוודה כתבתי "שש עשרה" והתחלתי לארוז את כל הסממנים ההולמים נערה בת שש-עשרה.

החולצה השחורה עם הפרפרים שלבשתי ביום ההולדת שנה שעברה,

המכתב שכתבתי בכיכר שלנו, כשבכיתי, ועידן לא ידע מה לעשות איתי אז הוא אמר שאני הכי יפה בעולם ולא הפסקתי לבכות.

את החופש הגדול עטופה בזרועות התחושה הממכרת של לעשות-מה-שבא-לי-מתי-שבא-לי,

את השיחות הארוכות עם יובל, את הבדיחות הנפלאות עם חן, ואת ערבי הבנות שתמיד הפילו אותי מהרגליים.

את רזי, שהיה קרוברחוק ושוב קרוברחוק ושיגע אותי ועשה לי מאד טוב והיה הידידהכי טוב שמישהי יכלה לבקש.

את זאק, ואת כל השיחות הארוכות בהן הצליח להדהים אותי ולהקסים אותי כאחד, כי הוא כל כך יפה וכל כך יותרמזה.

את מיי וענבר. את פיחי, ברבע, גבי, טל, נטע, עמר, יעל, רון, רן, ארי, בוגי, פילו, נקניק, רועי, ברגר, הלמוש, לירון, יוב, קופמן, דנה, צליל, סביון.

את כל כתמי חוסר הבטחון שהולכות ומתאדות גם בלי שמישהו יסיר לי אותן מהשפתיים,

את רז ההומו מהרצליה שנישק אותי למרות שאמרתי שלא, את מתן שהתחיל איתי במסיבה אבל קלט שאני מתפדחת אז עבר לקורבן אחר, את אורי שחסם אותי במסנג'ר כשקלט שככל הנראה אני לא מספיק סגורה על עצמי. את הפסנתרן שהתחיל ולא המשיך, את הבחור מההופעות שעשה לי משהו בבטן ומדי פעם עוד עושה. את שוסטר, שעמד לידי בהופעה של היהודים ולא יצא לי מהראש במשך הרבה זמן.

ובזמן שאני אורזת את כל הרגעים הקטנים האלה אני חושבת לעצמי כמה ביזארי, שמחר אקום בבוקר

ואהיה בת שבע עשרה, שזה הרי סטייט אוף מיינד שונה לחלוטין, וגם סטיגמות שונות לגמרי על גיל שבע-עשרה.

אבל חזרה לאריזה. אני מכניסה תמונה של זאק אפרון, רוברט פאטינסון, ג'קסון ראת'בון, ג'ונת'ן גרוף, ג'ף באקלי, ג'ים מוריסון, אארון ג'ונסון, מייקל סרה, צ'ייס קרופורד, קאירן קאלקין, וג'ו דמפסי.

את העטיפה של איגבי, מכושפת, היירספריי, מיי סו-קולד לייף, סקינס, הכי גאים שיש ואחיםואחיות.

אני מכניסה את התמונה שלי על הכתפיים של אבא, ושליושלטלונעם בהולנד.

אני מכניסה את הספר הצהוב של סבתא. את הסנדלים התנ"כיות. את הקטעים מהים. בקבוקי הבירה מהכנרת.

-

המזוודה כל כך מפוצצת שאני צריכה להתיישב עליה כדי לסגור ולדאוג שהכל ישאר בפנים ופתאום הדיסק מתחלף במערכת, ובכלל שכחתי ששמתי את הדיסק הזה בפנים כי לא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן. ופתאום הקול ה-תמידמזכירליאתמיכאל- מתחיל לשיר שזה היה דצמבר ארוך, רק שהפעם לא כל כך. ואני מסתכלת מסביב על הכל, ובתחושה שזאת הפעם האחרונה. וגיל שש-עשרה מתרחק ממני בצעדי ענק בלי שאני אהיה מוכנה נפשית בכלל.

ובכלל לא הספקתי רבע מהדברים שחשבתי שאספיק. עוד לא הזדיינתי, או למדתי נהיגה, או

-

וואלה, עוד שלושדקות יש לי יומולדת 17 והדבר היחיד שאני חושבת עליו זה

שזהו, זה נגמר. וגיל ששעשרה לא ילווה אותי יותר מעתה והלאה

הוא יהיה זכרון מעומעם של אושר ועצב ודמעות וצחוק. איזה סילבסטר במרפסת של סביון,

שיחה ארוכה עם יובל בדירה של ג'ורג'יה בניו יורק, וכמה קטעים שכתבתי פה ושם.

גיל שש-עשרה, נוח על משכבך בשלום.

גרמת לי הרבה אושר והרבה דמעות. עלית לי בדם ודכאונות וכמה טושים צבעוניים.

היית הגיל הכי נפלא שהיה לי אי פעם.

(בלון אדום ליד השם, וכאלה.)