כוכבים ופרברים

בחדר מאובק אני רודפת אחרי אלפי נקודות אדומות שמרחפות באוויר.

אני לא מצליחה להבין איך כל זה עובד, אני רק מנסה לתפוס וכשאני תופסת לפתע

אני נכווית.

הוא נושף לי מאד קרוב לצוואר שהוא מצטער,

ואני מבינה שכל הבלאגן הזה זה בסך הכל ניקוטין עטוף בנייר שהוצת בקצה.

הוא נצמד אליי,

מדביק את הכוונות שלו

לגב התחתון שלי

את כל הפעמים בהם ניסה הוא מרכז

לנקודה אחת שכפות ידיו מטיילות אליה.

כאן הבחירה בידי.

אז אני צועדת בין עשרות בני נוער,

בנות נוער בחצאיות מיני ובחורים עם שאיפות

בין אלפי כוסות פלסטיק חדפעמיות שעולות על גדותיהן בחומר

שאמור (כאמור) להכניס לנו קצת בטחון עצמי לכבד.

(זה גורם לי למעוד והוא נשאר עומד,

כי זה עושה אותי קלילה ואותו כבד.)

והכל מטשטש, הצמצם הזה נשאר פתוח הרבה יותר מדי זמן,

ותראה איזה תמונת סטילס יפה של גיל שבע-עשרה שלנו;

כולם נורא מחייכים, כולם מלטפים זה את זה

וכולם ישכחו את הכל

בבוקר.