כוכבים ופרברים

"שכחתי איך לכתוב" אני מודה בפניו.

"נונסנס" הוא זורק, "הכל עניין של

פיסוק נכון."

-

אז ידיים עיוורות גיששו אחר

שפתיים יבשות שביקשו למצוא

פיסת עור קטנה

שתאיר להם את הדרך.

הוא נאנח ואני צנחתי אל תוך אי-שקט

(חושך ושתיקות מביכות עושים את זה.)

-

והוא מפחד מהחושך, ואמר שזה מצחיק, כמה שהרבה זמן הוא לא שמע אותי

מבחינה בכוכבים

ועכשיו עם כל החושך הזה, באמת הכוכבים נוצצים הכי בבירור משאי פעם ראה.

הוא תפס את היד שלי וטמאתי לו שאני

סתם פחדנית.

-

רציתי לומר לו את האמת, שאני מסתנוורת כל כך בקלות, שאני נאלמת מיותר מדי דברים

ובכלל לא מסוגלת לכתוב לאחרונה

אבל בסוף רק הנהנתי.

חצאי שקדים תמיד החמיאו לי, ידעתי שהוא לא באמת מזהה מתי אני משקרת ומתי לא.

הוא זז פתאום, שלף מצית מהכיס שלו והדליק בבת אחת.

העיניים היקורות שלו שנצצו מאי פעם, ולפתע נזכרתי כמה יפה הוא.

זה לא מספיק, כנראה,

כי בדיוק כשהתקרבתי לנשק אותו ובזאת לתת לו את התחושה שהוא באמת יודע

להפיל אותי מהרגליים,

הוא כיבה את הלהבה. כנראה שהוא עלה עליי, כי הוא שאל,

"גם ככה אני יפה בעינייך?"

ואני, ובכן,

נישקתי אותו בעדינות ואמרתי,

"אתה יפה מאי פעם. ככה רואים אותך הכי בבירור."

והוא אמר,

"את יודעת, הכוכבים האלה זה באמת משהו. כנראה שהדבקת אותי קצת."

-

הוא בכל זאת הדליק שוב את המצית באותו הערב, עד שהחשמל חזר והאווירה נקטעה בבת אחת,

מצחיק איך הוא כל כך גדול ומדהים בעיניי, אבל בענייני חושך וכשהדברים לא בשליטתו,

הוא כמו הילד הכי קטן בעולם.