כוכבים ופרברים

זה מאיים להתפרץ. העיניים שלו חודרות ואני מרגישה

את התדרים האלה מתחת לעור שלי:

רעידות,

באסים,

שמאיימים לקרוא אותי לגזרים.

והטיפות הקטנות של היופי הזה

מדגישות לי

שהרוח מחכה לסחוף אותי

למחוזות ירוקים ורחוקים,

אולי לפריז,

אולי למקום שבו העקצוצים  האלה של תווים,

שכרגע מתרכזים לי בגב התחתון,

ישתחררו בבת אחת כמו קרני שמש

מבין לעננים.

זה כמעט בלתי נסבל,

כמה שאני מתפתלת,

חצי בהנאה, חצי בייסורים

למשמע הקול שלו.

אני נשבעת שאני קופאת, וזה לחלוטין לא בשליטתי,

אבל למעשה גם אם יכולתי לבחור,

לא הייתי מוותרת על התחושה הזאת.

זו סנסציה במלוא המובן.

מן זרם חשמלי שמקורו בכפות הידיים

והוא נפסק באופן פתאומי בלב.

זרמים.

צמרמורות.

הדברים שהקול שלו עושה לי.

(ויתרתי על החלומות על ניו יורק בשבילו, והגעתי לפריז רק כדי לגלות שהוא יצא לחפש אותי בניו יורק.)

זה גורם לי לעשות "ריפרש" "ריפרש" "ריפרש".