1.
בעמק שליד
אליעד
יש הד שיכל להרעיד את הריאות של
אמנים
ממרחקים של קילומטרים.
יוצאים לשם על מנת להפריח את הבדידות
שכרוכה בכל כך הרבה הליכה.
כאן האוויר מטייל בצורה אחרת
והצלילים,
הם מטפטפים במבוכה מאוזן לאוזן.
שרתי
"געגועיייייים"
אל העמק הבודד והוא השיב לי, "אם..."
אכן, חשבתי. אם רק.
ההרים נאנחו.
שאלתי אותם, "מתי יבוא סוף לנדודיי?"
והם ענו, "די".
על כן; בניתי לעצמי בית על קצה הצוק.
איפה שהרוח מלטפת את הדמעות במכה חזרה
כשיבוא הגשם נשטוף את הכל
ובסערה הראשונה שתבוא אפול לתהום.
כשאגיע לשערי גנעדן (כמו שתיארו אותם לד זפלן)
אחייך לעצמי בגאווה:
לפחות לא מתתי מבדידות.
2.
בערב התיישבתי על הערסל עם ספר. אנשים באו והלכו והספר
הוא עמד במקום. האותיות ריקדו לי בעיניים כי בחושך קשה להתפקס
ואז הטלפון צילצל. ברייט אייז הם באמת יכולים להיות להקת סתיו מעולה,
בשבילי הם קצת מהכל. לא ידעתי שעתידי יומיים אחרי זה
להחנק מרוב רצון לשיר מאד מסוים.
לקחתי דף ועט ושירבטתי את כל המילים של כל השירים וכמעט והרשגתי את הקול של קונור אוברסט
מטייל בתוך הורידים שלי כמו כדוריות דם אדומות.
זה קרוב אבל מה משתווה לדבר האמיתי? ובכלל באוזן עשו הקרנה להופעה
דברים שאפשר רק לחלום עליהם.
כמו ההופעה של אוקרביל ריבר. היא הייתה במרחק נגיעה ממני.
ארבע שעות נסיעה בערב מסוים מאד והכל נדפק בגלל
גאוגרפיה.
אבל חזרה לעניינינו.
3.
מלכיאל, שהוא בחור גבוה עם מבטא צרפתי, שבר את הגיטרה שלי.
לא בכוונה. הוא לא אדם רע, אבל היא נשברה איפה שאמורים לנגן. עודד תיקן אותה באופן זמני
ויואב ניגן בה עד השעות הקטנות והשאיר אותה בחוץ
ובלילה הגשם חגג
על כל הכשלונות שלנו. הבית מבוץ שבניתי על קצה הצוק התמוגג תחת הכובד
כמו שידעתי שיקרה
ואני ישבתי בגשם לצד הכביש וניסיתי לספור כוכבים.
נסיון כושל, יש להדגיש, כי הכוכבים התכסו בעננים אדומים שהולמים את תל אביב אך בהחלט לא את רמת הגולן.
בכיתי ולא ראו כי היו טיפות מלח שגם ככה זלגו מהשמיים.
ולא כי קרה משהו מסוים, אלא פשוט כי בבת אחת נהייתי כל כך עייפה מלהיות
מיצי החמודה והמצחיקה והמוכשרת והנדיבה ולרגע הייתי צריכה להיות קצת
עצובה כדי לשטף את הכל גם בלי לשתף.
העצב עבר, אם תהיתם.
הגיטרה נספגה בגשם ועכשיו היא שבורה ורטובה וכנראה שזה היה צריך לקרות.
4.
ובכלל לא חשבתי עליו היום, שזה הישג מרשים. השורה היחידה שעלתה לראש היא
"עדיין לא ניגנתי לך"
וכנראה שעוד ישמע אותי מנגנת באיזה פאב נידח. הקטע הוא שבכלל לא אבחין בו. הוא כמו עשן.
(זהו, עוד יומיים והכל נגמר ולא אצטרך לראות יותר הדסים אי פעם.)
(אני ממש מקווה שאור יתקשר בCalling and Not Calling My Ex)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
