כוכבים ופרברים

ובכן, אנחנו בני אדם שחווים חוויות שלעתים משאירות צלקות. אמרתי פעם למישהי שאף פעם לא אמרה לי את שמה שרק אנשים מצולקים מסוגלים להכתים את הדף במילים בלויות שדווקא שוות קריאה. היא תיקנה אותי, אבל הוסיפה ש

כנראה שאני מצולקת מאד.

וכן, אם הייתם רואים לי את הרגליים עכשיו הייתם מגלים לילות ארוכים בהם הוצאתי כעסים בדרכים לא בריאות וכן, כל המילים של היהודים חלו עליי וחנקו אותי וחשבתי שאני היחידה בעולם שמרגישה את הבדידות חונקת לה את כל המעברים.

אבל זה לא העניין

העניין הוא שלא כל הצלקות הן כל כך פיזיות, רובן הן מנטאליות וצרובות מתחת לעור. קצת כמו שירים

שנגיד יש מליון שירים שתמיד יזכירו לכם אנשים ורגעים מיוחדים. החלוקה שלי היא כזאת

Smells Like Teen Spirit בגרסא של טורי איימוס, וגם כל האלבום הראשון של רונה קינן, תמיד יזכירו לי את יובל.

וYou're an Ocean של פאסטבול ו"איי קיסד א גירל" לנצח יזכירו לי את חן.

ואני תמיד אחשוב על ענבר כשאני שומעת את 2+2=5 של רדיוהד בגלל אותו היום באוטו שלה. וגם ביטלס.

וגם 'ליאורנדו' של עברי לידר, ו"שיר מלחמה" של מוקי תמיד יהיו מוקדשים לרגעים בהם אני חושבת על לירן

ולץ מספר שתיים, של אליוט סמית' (וגם Oh No של אנדרו בירד) מזכירים עכשיו את גליק (בגלל הצלצול)

ולמרות שאני לא כזה מכירה את נתי ואנחנו לא קרובים, הוא תמיד עולה לי לראש כשאני שומעת MGMT

הדיסק של קונור אוברסט והמיסטיק וואלי באנד (לא החדש, הראשון) מזכיר לי את המוכר בצליל.

קאטאמין ועמית ארז מזכירים לי את הלמוש תמיד תמיד. גם ממורי ליין.

על מיי אני חושבת כל פעם שאני שומעת את ארטיק מאנקיז. חוץ מבשיר a certain romance שמזכיר לי את פיחי

וגם הפראטליז מזכירים לי את פיחי. וקצת הבילויים, אבל כעיקרון רק שגר פגר.

ו'סקס', של מופע הארנבות של ד"ר קספר, מזמן היה השיר שלי ושל אופק עוד מהתקופה שהיו לו תלתלים

וOh Darling של הביטלס וWish You Were Here של פינקפלויד יהיו תמיד שמורים לארי לא משנה כמה זמן הוא יחליט שלא בא לו לדבר איתי בגלל השטות ההיא. וNo Surprises מזכיר לי את לוטוס. והסמית'ס מזכירים לי את נגה. אסף אבידן כמעט תמיד מזכיר לי את יערי. וניו סלאנג של השינס מזכיר לי את נוארי. וכל השירים של מקפליי וAAR מזכירים לי את לירון גלר למרות שהיא לחלוטין נעלמה מהנוף. ואפילו במכינה: פיידליטי של רג'ינה ספקטור זה מזכיר את אלונה והללויה את דיויד ואת איתמר מזכירים יותר מדי שירים שיש לנו במשותף. את נעמה (חשבת שלא תופיעי כאן?) Woods  של בון איוור ובוסטון של אוגוסטנה מחולק בדיוק שווה בשווה בין קליף שכל כך אהבתי ליובל שקדי שבזכות השיר הזה התחברנו. וג'ון מאייר תמיד יזכיר לי את קורי וברנדי קרלייל את אוליביה וסקסי באק יזכיר לי את רז ו'מאפס' של היה יה יהז זה של זאק.

וזה לא רק אנשים; זה גם תקופות. אביתר בנאי הדיסק הראשון זה התקופה של הגירושים של ההורים שלי, כשטל ושירה נפרדו והוא היה נורא עצוב ושמע את האלבום בלופים. וקספר זה כל כך כיתה ט'. שייגעצ זה התקופה התל אביבית. מקפליי זה תחילת הצופים. רדיוהד זה אמצע י"ב. אנה נאליק זה כיתה י'. ניו יורק עצובה זה הדיכאון הגדול בקיץ של י"א. America של סיימון וגרפונקל זה הטיסה חזרה.

והכל מתערבב ככה שאי אפשר לשמוע שומדבר בלי לחשוב על מליון דברים וזה מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה

וגם קצת מתעבת כי גם ככה המוח שלי רץ בין מליון נקודות והכל נהיה בלאגן אחד גדול ולפעמים זה לוחץ אבל בדרך כלל

זה משחרר יותר מכל דבר אחר.

וזאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את השיר Nude.

הוא מרווח לנשימה. הוא לא מזכיר לי אף אחד פרט לאת עצמי. אולי קצת את "קרקס". אבל באמת

אחד השירים הטובים.