כוכבים ופרברים

כשחוגגים יום הולדת במדבר לומדים הרבה דברים.

כששואלים אותי "איך שמונה עשרה?" שזאת שאלה טיפוסית לימי הולדת, ושכל שואל כבר נשאל

וכל שואל שנשאל כבר יודע שאין באמת תשובה מלבד "כיף" או "כמו מקודם"

אז אני החלטתי לומר "מבגר", שזה נכון

כי כשחוגגים יום הולדת שמונה עשרה במדבר, אז אי אפשר להסתכל על השעון שמתחלף לחצות ולהתאבסס ולבכות

ואי אפשר להרגיש שזה לא בסדר שכל העולם סובב סביבכם ליום אחד כי יש

הרים לטפס אותם, ופסגות להגיע, ורוח להלחם בה. ואני אפילו לא מדברת מטאפורית פה

היה לי כל כך קשה וכל כך מלמד. בסוף אמרתי תודה מיוחדת לאיתיאל ולשלי ולעודד ואחת גדולה לאביב.

הוא כזה מקסים, הוא בדרך כלל כזה אדיש וכשננתי לו חיבוק אחרי שהגענו לקבר של בן גוריון הוא אמר לי

"כל רגע איתך נותן לי השראה" ואמרתי לו שהוא לא יכול להגיד לי דברים כאלה.

באוטובוס ירד גשם וחשבתי על הרבה דברים. שנגיד כבר לא יום ההולדת שלי ובבת אחת הגיעו 26 סמסים שאיחלו לי מזל טוב מפרצופים מקסימים שהתגעגעתי אליהם בשלושה שבועות במכינה. הרגשתי רק חמימות מציפה ושום כעס שמיועד לאנשים ששכחו. אפילו לא קצת. סמסים בלתי צפויים עשו לי את יום ההולדת. אחד מתור, אחד משקד, כמה יפים יותר ויפים פחות. אפילו לדניאלי אני סולחת על שהוא שכח כי הוא כתב לי לפני זה סמס מרגש במיוחד והוא גם צודק, באמת מגיע לי יותר מתחנת אוטובוס.

הפעם לא הכנסתי את כל הסממנים למזוודה. אני לא צריכה להחביא אותם מתחת למיטה כדי להשתחרר

הם איתי בכל מקום ואני משוחררת בכל מקרה. כמו נגיד yellow של קולדפליי שכלכך היה תפוס על ויס כי הוא היה צהוב

ואין לי שום קשר אליו ושום געגועים ואני עדיין יכולה להעריך את שאהבתי אותו כי זה שינה לי את הכתיבה לחלוטין

וכל מני קטעים אחרים שכתבתי וזרקתי או זנחתי.

ונגיד לקבל טלפון מיובל אחרי שלא שמעתי את הקול שלה במשך שלושה שבועות זה פשוט משהו מיוחד. קצת כמו שהחברה הכי טובה של אמא שלי (שהייתה השכנה שלה מגיל שנתיים) גרה בניו יורק וטסה עכשיו לארץ אחרי שהיא לה הייתה כאן מ1985 (שזה היה בשביל החתונה של ההורים שלי) ולראות אותה מחבקת את אמא שלי זה כמו לדעת בוודאות מוחלטת שאני וחן ויובל זה פשוט לנצח. פשוט לנצח.

או לראות את "דמדומים 2" עם טוליו ולהרגיש הכי פרחות והכי מצחיקות בעולם. לצעוק על המסך ולצחוק בציטוטים הקיטשים ולהתלהב מהסאונדטראק הענק ביותר. או לשבת בחדר שלי ולהתארגן ליציאה, שזה הקטע שאני הכי אוהבת ביציאות- יותר מאפילו להיות באיזה פאב או מועדון. אני הכי נהנת לשבת עם החברות שלי ולהתארגן.  

וסתם. עודד וגם לחוות יום הולדת שמונה עשרה במדבר עזרו לי להעריך רגעים קטנים של חסד. כמו הידיעה המוחלטת שיש דברים שהם לנצח. כמו לאכול אוכל סיני בבוקר עם חברה. כמו לקרוא דברים מסומנים מספרים שנורא אהבת. כמו לדבר במשך עשרים דקות עם פנים יפות על הספר האהוב עליך, ולשמוע אותו מקריא לך את אותן השורות שאת בעצמך סימנת שכהיית בכיתה ט' והרגשת שהן עליך. ובאופן כללי טלפונים מפתיעים. ובאופן כללי ניצוצות של הבנה ומוזיקה, כן כן מוזיקה. ולגלות שיש מרתון רדיוהד בסינמטק! ובגדים עם ריח של כביסה וחיוכים. או הודעה כייפית בתא קולי. או סמס שאומר שמגיע לי יותר.

ולמי אכפת ממתנות עטופות בנייר צלופן. כל הדברים האלה.. זה כמו לקבל כבר יותר מדי.

(:

אז כשעודד שאל מה אני מאחלת לעצמי, אמרתי רק

להמשיך לגדול ולהתפתח. ואולי להפסיק לפחד כלכך מזה.