כשאני כותב
פרוזה
אני משקר
יותר מאשר
אני מדייק
בשיר.
ובחיים שלי
הלא נורמליים
אני מקשר
יותר
מאשר בפרוזה
ובוכה פחות.
לא צריך קורא
כדי לשפוט:
אני סתם אידיוט
עם עט
ואמביציה.
(ערן בר גיל)
-
(והנה אחד שלי:
הלכתי למקום שבו
החשפניות הולכות
כדי להשתחרר.
באלנבי 40 לא משלמים כניסה
ולא לקחו לנו תעודת זהות
למרות שאני
נראת בת חמש-עשרה.
והגברים שם נצמדים
כשהם עושים את דרכם לבר,
מלטפים לך את השיער
מריחים לך את העורף.
ניסיתי להסביר להם שאני
נמנעת ממגע
אבל לא שמעו כי
האלכוהולוהמוזיקהוהחושך
החרישו לכולם את המצפון.
כשיצאתי מהמערה הזאת
נשמתי אוויר תל אביב-י קר
כולן צחקו נוכח הגועל ואני-
אני התגעגעתי הביתה.
המוכר אמר לי
"תחלי ותתגייסי. זה יזרים לך כמה מילים לעורקים"
"תראי אותי", הוא אמר לי,
"מאז שחליתי אני כותב שלוש פעמים בשבוע."
ודווקא שאני כלכך עמוסה אני
לא מצליחה להניע את התחושות. הן בורחות לי בין הברכיים
עכשיו הם אומרים לי במכינה
"תכתבי."
38 מכתבים. ואיפה בכלל מתחילים?
אני מפחדת ששכחתי לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
