כוכבים ופרברים

פעם היית החבר הכי טוב שלי.

מוזר, שכשאני מסתכלת בעיניים שלך

שירוקות

גם אחרי שנים על גבי שנים

של זקנים וצבע ובירות

של שקרים ובדיחות וסודות של אחרים

גם אחרי כל אלה

ועוד מליארד דברים שאני לא יודעת

וכנראה גם לא אדע

גם אחרי כל אלה

הן עדיין ירוקות באותו גוון.

וכשאני מביטה בהן ככה, בסודיות של

מי שכבר אין לה את הלגיטימציה להסתכל לעומק

הפוטנציאלי שמסתתר מאחוריהן,

אני לא חושבת על הלילה בו נישקת אותי.

לא ולא, אלא על הלילה

שישבנו מחוץ לבית שלי.

אמרתי לך שאני מאוהבת בך

ואתה אמרת לי שאני מקורית.

על זה אני חושבת. על הימים בהם שמרת לי את המקום

הימים בהם התקשרת לוודא .

עכשיו הראש שלי מסתובב מהפיג' שהבאת

ביקשת שאני לא אקח את הבקבוק אז הנחתי אותו על השולחן

וזה תמיד מפריע לי שהנוסטלגיה אופפת אותי סביבך

כאילו שאני לא מקבלת את זה

שהכבד המשחיר שלך השתלט על הירוק

על הבחור המתוק

שהקדיש לי בימים יפים יותר את

Wish You Were Here

פעם אהבתי אותך כל כך והיום

איך ניגשים אליך בכלל?

לפי דעתי בכיתה ט' גם היית נורא מגניב
נכון, וכל שנה המגניבות שלי עולה. אז תחשבי איזה מגניב אני עכשיו. משהו מטורף
וואו, אש
אה?

אני פשוט מפחדת שרמת המגניבות תחמם מדי, ואז ישרף לך המוח.