מה שמעניין זה איך שהמין האנושי כל כך מאמלל את עצמו, לא בכוונה או במודע. וכל הזמן גורם לעצמו לשאוף לדברים שהם בלתי ניתנים לתפיסה ואז מתייסר על שלא מגיע אליהם.כולנו מחפשים קצת חום וקרבה ואולי שלוות נפש יחסית אבל יש דברים שאפשר להנות מהם
בפשטות
כמו שאלעד היה מסביר לי על בורקס, היופי של הפשטות
בלי להתעמק כמו שנאור עושה בסרטים
בגלל זה קונור אוברסט מדהים אותי. כי הוא עילוי מוסיקלי במובן הרציני של המילה
ובוחר בכל זאת ליצור מנגינות פשוטות ומילים יוצאות מן הכלל
שהן לאו דווקא ארוכות ולא היו מרשימות את מילון אוקספורד, אבל הן מתארות בבהירות את מה שהוא מרגיש.
וגם הוא אומלל ואני לא יודעת מה גרם לו לחפש סמים
או למה ריבר פיניקס, שהיה ההבטחה הגדולה של הוליווד בסוף שנות השמונים, גם הוא התמכר לסמים
והיה אומלל למרות שהוא עבד במה שהוא אהב, ולמרות שאנשים אהבו אותו
ובכלל איך חואקין פיניקס מתמודד עם זה שעכשיו הוא נחשב שחקן עצום ונחשק אחרי שהוא שיחק את ג'וני קאש
ושמצאו את ההקלטה שהוא התקשר למשטרה כדי להגיד שאח שלו גוסס על המדרכה
שומעים את הדמעות בגרון שלו וזה ממש טראגי.
אבל זה לא העניין!
העניין הוא שעברתי עכשיו על מלא פוסטים שלי מכיתה י', בבלוג הראשון (48048)
ואני חושבת שבשנה ההיא גדלתי ממש הרבה. בתחילת השנה היה לי שיער ורוד ובסוף התמתנתי
ולמדתי הרבה על מה עושה אותי מאושרת, ומי עושה אותי מאושרת.
זה מדהים כמה שנה אחת יכולה להכיל
תארו לעצמכם חיים שלמים.
אח.
באמת טוב לי לאחרונה.
אני נעה בין רעננה למושב לתל אביב לקרית שמונה לקרית גת.
אני מצליחה להנות במקומות בהם אני בקושי מכירה אנשים, כמו ביומולדת של פישמן
וזה דבר נדיר ומתנה גדולה. וסתם. לא יודעת. התחשק לי לכתוב ככה
כמו שהגדיר פעם מישהו
נקי. בלי ההפלצנות הרגילה.
כמו שהייתי עושה פעם בהשראת אותו דובר
אנטר
אנטר
סמיילי.
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
