זה מדהים לפעמים כמה סרט יכול לגרום לך לחשוב. אני חושבת שבגלל זה אני אוהבת את הקולנוע, כי הוא המקום היחיד שהקרקע האסוציאטיבית שלי לא תתפש כאגוצנטריות כי כולם חושבים על עצמם כשהם רואים סרטים. מה שמעניין זה איך כל אחד תופס את זה אחרת, כמו כשראיתי את "הרטיטי את לבי" ושאלתי את אבשלום כמו מי מהדמויות הוא הרגיש והוא אמר "כמו כולן" אבל אני רק הרגשתי כמו השופט למקה, כי הרגשתי ככה כל חיי. ואף אחד לא היה רוצה להרגיש כמו ללללה אבל לפעמים זה תיק שנופל עליך. אני אוהבת בנים עצובים שנראים כאילו הם צריכים מישהו שיקשיב להם, כי הם תמיד מתאהבים בידידות שלהם ואני מתאהבת בהם. והם תמיד מספרים לי עד כמה האהבה שלהם עזה, כמו ארי בכיתה ח', ואני מקשיבה בדריכות וחושבת שאם אני רק אתמיד ואקשיב ואחבק ואצחיק בזמן הנכון אז מתישהו הם יבחינו בי. שיהיה שינוי באווירה ופתאום הם יסתכלו עליי אחרת, ויבחינו שבכלל לעיניים שלי יש גוון ירוק ושהשיער שלי יפה, ומה שיפה בי זה שאני אוהבת לחבק ואני קרקע יציבה מגומי, ויש לי יציאות מוזרות פה ושם אבל אפשר לסמוך עליי. אבל זאת בעיה כי זה אף פעם לא נכון וכבר השלמתי עם זה, ומה שהשתנה בי השנה זה שהבנתי שמתישהו מישהו יסתכל עליי באופן הנכון, פשוט לא מישהו שאני מכירה כרגע וזה בסדר, אני לא מצפה שזה יקרה ולא מחכה לזה ומתישהו זה יגיע ובינתיים יש לי צרות גדולות יותר אבל דברים שאני לא מבינה נתקעים לי בגרון
אני שומעת עכשיו את Kid A בלופים שזה עוד דבר שאפשר לעשות רק כשאתה ממש עצוב, כי אני גם ככה ממש עצובה עכשי ואז זה לא איזה בזבוז של מצברוח טוב. בכלל, רן אמר לי שאפשר לראות את "מדעי החלום" רק כשאתה עצוב באופן קיצוני, ולא הייתי, פשוט משועממת וסקרנית, וכל הסרט הרגשתי כמו מישהי שתמיד מתאהבים בחברה שלה, ואז כמו מישהו שלא מצליח להבדיל בין חלום למציאות ולא נאהב וכשהמצלמה הטשטשה ונכנסה לפוקוס רק על הסירה עם היער בפנים חשבתי, בבקשה, אלוהים, גונדרי, מישהו, בבקשה שהסרט לא יגמר ככה כי אני באמת ארגיש שאין הצדקה לשומדבר בעולם אם זה יקרה
הבנאדם היחיד שרציתי לדבר איתו היה רן אבל הוא כבר לפני כמה זמן החליט שאין לו שום רצון להיות בקשר איתי והלוואי והייתי יודעת למה. אני יודעת שזה פתטי לכתוב את זה כאן כי מישהו מהחברים שלו יקרא ויגיד לו והוא יקרא את זה ועדיין לא יענה לי, אולי הם יצחקו עליי קצת כמו שברגר עשה בתחילת י"ב כשכתבתי שאני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך רע עם החברים הכי טובים שלי, ואז הוא סיפר על זה לבנים ורון והוא צחקו עליי ממש, וארי שתק כי הוא תמיד אדיש אבל הוא לא אמר שומדבר יפה. ולמה הוא מוזר פה בכלל, הוא גם כבר לא אוהב אותי, פשוט לא אכפת לו מספיק כדי לסנן אותי.
הפוסט הזה לא היה אמור להיראות ככה, הוא היה אמור להיות על התובנות העדינות שהן כמו תפרים קטנים, ואיך שחזרתי לתפור ועכשיו גם סוסים ובובות, אבל זה חזק ממני
אני מצוננת בקיץ
אני מתגייסת עוד שבועיים וחצי ואבא שלי לא יהיה שם
הוא לא יהיה בארבע השנים הקרובות. הוא אומר שהוא יפצה אותי, שאני אבוא למקסיקו לבקר אותו ואעצור בניו יורק
שזה המרפא לכל הצרות
אבל כרגע אני רוצה את אחד הידידים שלי
אביב בגיבוש. הוא התגייס ביום רביעי. זה היה ביום רביעי? זה מרגיש כאילו זה היה לפני נצח. הוא חייך אליי את החיוך האביב שלו
אוף הלוואי שגליקי היה בא או משהו
באוטו שלו בדרך לטל כהן שלו הוא אמר לי דברים חכמים ונכנסתי לפרופורציות
Stéphanie: So I get it, so you dont want to be my friend anymore?Stephane: No! I don't want to be your friend anymore!I don't want to be your friend anymore! Do I have to nail it on your door? "I don't want to be your friend."Stéphanie: No you, you can't, you can't stop being my friend. it's not something people can decide.Stephane: Oh yeah they can. People have an argument and they stop talking to each other.
דיברתי עכשיו עם גליקי, לפעמים הוא פשוט הבנאדם האהוב עליי בעולםאני חייבת לזכור לשלוח לו סמס בבוקר. איזה אושר שהוא נכנס לחיים שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
