כוכבים ופרברים

אחר כך בא בחור במדים ונשא דברים, והקריא פסוקים והחווה לעבר הקבר של בן, והסתכלתי על יפה, שהיא בערך האישה הכי חזקה בעולם בעיניי, ולא מפחדת לדבר על "האסון" ומה שקרה מאז "האסון", אבל פתאום האסון הזה קיבל תוקף ממשי. היה יפה, האישה הכי חזקה בעולם, והיא מסתכלת על הקבר של בן, שהוא הבן שלה, ולא חי, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה. ובכלל, עשיתי את המצגת הזאת לכבוד האירוע והסתכלתי על כל כך הרבה תמונות שלו שקצת התאהבתי בו בעצמי. הוא הרגיש חי. כאילו ביקר כמה פעמים במכינה. וזה הכי מוזר. התחלתי לחשוב שוב בהילוך מהיר, וחשבתי על זה שאי אפשר שיתקיימו שני הדברים, כלומר, גם בן וגם המכינה, כי אף אחד לא היה חושב להקים את המכינה אם בן לא היה מת מלכתחילה. וזה פשוט לא הוגן. ומה שעוד מוזר זה שבן נראה ממש מבוגר, אבל הוא מת בגיל 19, שזה הגיל שאני אהיה בו עוד חצי שנה, וזה נראה לי על גבול הבלתי נסבל להגר, שהיא אחותו הקטנה וגם תהיה בקרוב בת 19. 

באו כל מני חבר'ה ממגלן לתת כבוד, זה היה הצוות של מוסקו שהוא אחד הבנים מהמחזור מעליי שבקושי בא לבקר, אבל אני הכרתי אותו מהפעמים שביקרתי בתור מועמדת. היו המון בוגרים למען האמת. 

אחרי זה חזרנו לבית הכנסת בבבלי כדי להמשיך את הלימוד. דיבר פרוספר וגם מר אשל, נציג המכינות (אין לי כח שיחפשו את השם שלהם בגוגל וימצאו את הבלוג שלי) והם הזכירו לי למה אני כל כך שמחה שעשיתי את השנה הזאת. כלומר, הם, וכל האנשים היפים והנפלאים שהקיפו אותי וחייכו אליי ואחד לשני. 

שרתי את השיר שדוד של בן כתב לו, אבל המילים נתקעו לי בגרון וזה נגמר בשיעול נורא. חיפשתי כל מני פנים בקהל. אושר חייכה אליי כי היא תמיד מחייכת ויפה ניגבה את האף ואיתיאל ליטף לי את הברך אבל בעיקר רציתי לבכות כי הרסתי את השיר וזייפתי והשתעלתי כל כך שלא הצלחתי לשיר את הבית האחרון. 

אבל בוקסי אמרה שהיא נהנתה מזה. ואז עידו גם בא והוא חיבק אותי, ונזכרתי כמה אני אוהבת את הבנאדם הזה, שהוא פשוט הכי מצחיק, ואיפה שכולם דורשים ממך להיות הכי טוב שאתה יכול, עידו דורש ממך למתוח את גבולות הערנות כדי לראות עד כמה אתה יכול לכייף. שזאת מעלה עצומה בעיניי.

הוא הציע לי להשאר בתל אביב וללכת איתו ועם כמה בוגרים לחומוס אשכרה ושאז הוא יסיע אותי הביתה, הבעיה היא שהוא עשה תאונה קצת לפני המכינה (כלומר, הוא לא זה שנהג, אלא חבר שלו) וזה עשה לו טראומה והוא הוציא רישיון ממש ממש מאוחר, אז הוא עדיין נחשב נהג חדש, אז בסוף הוא לא יכל להסיע אותי כי מישהו ירושלמי היה צריך טרמפ. הוא אמר אבל שנתראה בסופש, ואז הסתבר שאצל אליס (שזה השמשפחה של בחור מהמחזור שלו) יש על האש במוצ"ש, ושאני יותר ממוזמנת, ואז דיברתי עם אליס ואמרנו שאולי בכלל נעביר את זה אליי, ושצריך לראות.

ובכלל בתוך כל הבלאגן של הכל מלכי התגייס ושכחתי לאחל לו בהצלחה או לדבר איתו בכלל. ושכחתי את המתנה של עודד בבית, שאגב נתן לי חיבוק ממש טוב, ופתאום הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר שהוא בעצם אדם ממש חם ופשוט לא יוצא לנו לראות את זה במכינה. ואהבתי את זה, כי הוא טוב בלחבק, ואני שמחה שלא התחבקנו כשהוא היה מדריך כי אני סתומה כזאת ובטח הייתי מתבלבלת.

באופן כללי האזכרה הייתה נהדרת. הפרופסור דיבר על זה שחז"ל אומרים שנגזר על המתים להשכח מלבבות משפחותיהם, או שאנשים מדמיינים את המתים שלהם בשמיים או בעולם הבא, ושאנחנו משתמשים בביטויים כמו "הלך לעולמו" או "נפטר" כדי לכאורה כדי להקל על הדבר ולא פשוט להגיד שאדם מת, אבל שבעצם אנחנו משתמשים במילים האלה כי הם ביטויים לדברים שחיים עושים, וזאת הדרך שלנו להדגיש את הנוכחות שלהם בחיים שלנו. ושדרך נוספת היא דרך חפצים, שכל פעם שרואים משהו אז חושבים על המתים וזאת הנוכחות שלהם בחיינו.

כמו שכל פעם ששומעים את "מילה טובה" של יהודית רביץ סבתא פשוט קופצת לראשי וזה רק חלק קטן מהנוכחות שלה בחיי וזה מדהים וחשוב כל כך בעיניי. התרגשתי לראות כמה בוגרים היו ואיזה יופי שאני חלק מהדבר העצום הזה ושחלק מבן חי דרכי כי אני עשיתי את השנה הזאת דווקא במכינה על שמו שכל כך תואמת את כל הדברים שהניעו אותו והזיזו אותו, וכמה שהייתי רוצה לשבת איתו על חומוס, כנראה שלא הייתי מווכחת לקיומו אם הוא עוד היה חי.

לא יודעת, אלה מחשבות נוראיות ובלתי אפשריות.

בכל מקרה הוא היה מדהים, והלוואי והזכרון שלו יחיה בי לעוד הרבה שנים טובות.