כוכבים ופרברים

במרץ אלפיים ותשע הוא הביא לי מכתב מקסים ויפהפה ונהדר מפולין, ונפגשנו כשהוא חזר ולא הצלחתי להפסיק לנשק אותו כי הוא ריגש אותי כל כך. והיו לי את המילים בשחור על גבי לבן אז בכל פעם שהרגשתי שאני לא מוצלחת כמו שמגיע לו יכולתי לחזור ולקרוא ולתת לזה לעטוף אותי. יומיים אחר כך הגיעה השתיקה הגדולה.

בערב שהיווה את תחילת השתיקה הגדולה ישבנו ודיברנו, אני מצצתי שקית שוקו והוא עשה סדר בדיסקים שלו. אחר כך הוא התיישב על קצה המיטה והיה חסר מנוחה. רציתי שיחה אמיתית ועמוקה, הרגשתי שמגיע לי. שהוא כותב מכתב מרגש ואנחנו מתנשקים הרבה אבל עדיין לא דיברנו על הדברים. עוד לא שמעתי אותו אומר את המילים. אמרתי לו,

"שוסטר, אתה אוהב אותי?" וחייכתי את החיוך מיציושוסטר שלי, שזה חיוך שקצת דורש ליטוף עדין על הלחי ואולי איזה חיוך נדיר חזרה ממנו, וציפיתי שהוא יגיד, "כן" ויקפוץ כבר מהצד שלו של המיטה ויבוא לשבת לידי, אבל הוא לא. הוא המשיך לשבת על קצה המיטה ולאחוז בדיסקים של פינק פלויד וזפלין ואלוהימזוכרכברמה. הוא אמר, "מיצי, תעזבי אותי עכשיו מהשטויות שלך, בסדר?"

ונעלבתי. אז שתקתי. ואחרי כמה זמן אמרתי, "טוב, אני חושבת שאני אלך הביתה"

ואז הוא אמר, "אפשר די? מה את רוצה? הסיבה היחידה שאמרתי את זה זה בגלל שפחדתי שגם לשמוע את זה לא יעזור, לא חשבתי שזה יחזיר אותך מליון צעדים אחורה."

לא ציפיתי לתגובה כזאת אז לקח לי רגע להבין ואז להגיב ואז כשהגבתי אמרתי,

"אתה יודע מה? אתה צדקת במכתב. אני באמת לא צריכה אותך יותר. אני יכולה לבד. ואתה מעצבן. אתה הכי מעצבן בעולם. לפעמים אתה כזה מתנשא שאין לך מושג. ואני רגילה לאנשים מתנשאים אז אני מבליגה אבל

אוח אתה מרתיח אותי לפעמים"

והוא שתק ואמר, "טוב, עמית, אז את מוזמנת ללכת."

ואז הלכתי

ואז סבא שלו נפטר

ורציתי להגיד לו

אני מצטערת

רציתי לומר ש

לא התכוונתי. ולחבק אותו. אבל המילים נתקעו לי על הלשון. הצלחתי להתקשר רק הרבה אחר כך כשהוא כבר התגייס

איחלתי לו גיוס קל. הוא חייך חיוך קל ואמר, "תודה, נחמד לשמוע ממך" באופן לא משכנע במיוחד.

זמן קצר אחר כך הייתה לו יום הולדת. התקשרתי לאחל מזל טוב. הוא לא התקשר ביום ההולדת שלי. הוא גם לא הביא לי דיסק עם שירים שמזכירים לו אותי כמו שהוא הבטיח שהוא יעשה לי ביום ההולדת כשהיינו ביחד אבל לא ציפיתי. ואז הגיע הרגע שבו

לא הייתה סיבה מסוימת או תירוץ מוצדק

אבל רציתי לדבר איתו. אז התקשרתי ו

הוא לא ענה. וגם לא חזר אליי.

ואז שוב ושוב

ועוד פעם אחת. 

ואז וויתרתי.

קברתי את שאריות הרגשות והזכרונות באיזו קופסא רגשית בגב התודעה שלי והבטחתי לעצמי ששום עיניים כחולות ושיער שחור לא יזכירו לי יותר את איתי שוסטר. גם לא המערכון של חנוך לוין. גם לא הפרק שאחותי צפתה בו של "ג'ונאס" שיש להם חבר שהם קוראים לו שו כי קוראים לו רון שוסטר. כמו לא השיר "איתי" של קרן פלס. גם לא האלבום הראשון של פינק פלויד. 

והצלחתי באופן יחסי, לזמן דיי מכובד. הצלחתי לשמוע את כל השירים שרציתי ולהזכר בו רק קצת, לא מספיק כדי לרצות להתקשר. הצלחתי לקרוא דברים ישנים שכתבתי ובעצם לחלוטין כבר תיקנתי את עצמי והספקתי לתת לעיניים לנצוץ על אנשים אחרים ואז הגיע המכתב

שנה וחצי מאז שישבתי על המיטה שלו והתחילה השתיקה. שנה מאז ששמעתי את הקול שלו או ראיתי את המספר שלו על הצג שלי. 

הוא כתב שהוא רוצה להתנצל. שהוא רצה להתקשר כבר הרבה זמן אבל הוא הרגיש שלפני זה הוא צריך להתנצל, ואז מרוב שהיה מונה את הדברים להתנצל עליהם כבר היה מרים ידיים. הוא אמר שהוא לא מתנצל או מתקשר בגלל שהוא מתגעגע ומתייסר, אלא כי הוא באמת, באופן כנה ואמיתי, רוצה אותי בחיים שלו. משהו שהוא רציף ולא איזו תאווה רגעית ובגלל זה הוא באמת רוצה שנחזור לקשר אמיתי ושהוא לא יתחרט על זה.

בשבוע שלאחר מכן נפגשנו. חיבקתי אותו חזק והרחתי לו את הצוואר עם הריח שלו, והרגשתי איך הידיים שלו מקיפות אותי בדיוק במידה הנכונה, ולא הלחתי להחזיק את עצמי, טחבתי את ראשי אל השקע המושלם בין הצוואר לכתף והנחתי את האף שלו בעדינות. הוא נישק לי את השקע בעדינות ובאיטיות ואז התחלתי גם אני וזה היה מסחרר ומדהים וקצת לא אמיתי, כמו חלום בתוך חלום.

זה הפסיק כששאלתי למה הוא לא מנשק אותי על הפה. התפכחנו לרגע ואמרתי לו שטוב לראות אותו והסמקתי כי אני זאת שאיבדה שליטה קודם. הוא חייך חיוך אחר. חיוך של חייל עייף שחוזר מהצבא. השיער שלו, שהיה תמיד רך ושחור מאחורה, וקצת נכנס לעיניים, פתאום היה קצוץ וקצר ביותר, והעיניים הכחולות שלו היו מוקפות בנימים אדומים זעירים ורציתי לנשק כל סנטימטר ממנו.

אז התיישבנו לשתות קפה כי אי אפשר לטרוף אחד את השני משני צדי שולחן. הוא סיפר קצת על מהזה אומר להיות חייל בצנחנים. אני מספרת קצת מה זה להיות בוגרת מכינה ושעכשיו אני באמת הולכת להתגייס גם. וכשאני מפחדת שיהיה לי יותר שוק מכל דבר אחר. שאני מסתובבת בבית במדים של אח שלי כדי להתרגל לרעיון ולתמונה. הוא אומר שהכי חשוב זה לקחת פרופורציה. שצועקים הרבה בטירונות ומנסים לגרום לך להרגיש גרועה בהכל וחשוב לזכור שזה הכל משחק ולקחת כל יום בנפרד ולהיות חזקה.