כוכבים ופרברים

קוראים לי עמית, אבל חברים שלי בעיקר קוראים לי מיצי, שזה משהו שמוצא חן בעיניי כי כשהייתי צעירה יותר תמיד חשבתי שאנשים שקוראים להם רק בכינוי חיבה זה אנשים נאהבים במיוחד. עכשיו אני מבינה שזה סתם לפי מה שתופס, אבל עדיין. 

אני חושבת שבסופו של דבר מה שהכי מדהים אותי בעולם הזה זה מוזיקה, והיכולת המפעימה שלה פשוט להעביר אותנו דרך זמן וחלל בשנייה. להזכיר לנו גם דברים שחשבנו ששכחנו. ואם בעצם מפשיטים את זה אז זה בסך הכל צלילים ותיפופים ואולי כמה אפקטים במחשב וזה פשוט מדהים עד כמה רגש הדבר הזה יכול לייצר. זה באמת באמת בלתי ניתן להבנה. ועוד דבר זה מילים, ואיך יש אנשים שיודעים לחבר אותן אחת אחרי השנייה ופשוט לרגש או לאחוז בך חזק ולא לרפות, ואומרים שאני כותבת יפה אבל אני לא יודעת אם באמת באמת מצליחה לכבול אנשים אל המילים שלי. אבל זה לא משנה כי לאחרונה אני שוב כותבת כדי לנקות בין האצבע לציפורן ולשחרר עוולות וקולות בראש. כדי לשחרר את השדים ולהשאיר רק את השאריות של השריטות שלהם. שזה מעודד כי הרבה אנשים מפסיקים לכתוב בצבא ואני רק חזרתי. 

ואני דברים קטנים. עלילות קטנות. בגלל זה ממש אהבתי את כמה טוב להיות פרח קיר ואת ימי הפופ ואת קרוב להפליא ורועש להחריד. בגלל זה אני אוהבת סרטים שמתעסקים בדברים קטנים כמו "מצוץ מהאצבע" או "מדע טילים" או "אני אתה וכל השאר" כי כשהמצלמה מתקרבת מספיק כדי לראות את החצ'קונים של השחקן הראשי שהוא באמת בן 16 ולא בן 25 שמתחזה לילד בן 16 אז זה באמת אמין ומרגש ואמיתי כזה. לא מכסים את הכיעור בעלילות מפוצצות. בגלל זה המתנה של יובל ליומולדת שמונה-עשרה שלי הייתה יותר ממושלמת. כי סיפורים קטנים ואמיתיים שקשורים גם במוסיקה זה פשוט נפלא. הרבה אנשים לא מבינים את זה, בעיקר בצבא. אז אני משמיעה ליידי גאגא בבוקר כי זה קצת יותר קוצנזוס מClem Snide או קונור אוברסט.

ובאופן כללי מיותר לציין שקונור אוברסט מלווה אותי בהכל. כתבתי על זה כל כך הרבה.

אני לעתים קרובות מתגעגעת לעצמי בצבא. שם אף אחד לא קורא לי מיצי חוץ מכרם ואווה כי הן מהמכינה. אני מגתעגעת לסנדלים תנ"כיות ולשמלות פרחוניות. ואני מתגעגעת ללהיות מצחיקה באופן מטופש כזה, ולא ממורמר. ואני מתגעגעת לבנים כל כךךךךךךךךךךך. לחוש הומור של בנים. לעצות של בנים. ולבנים הספציפים שלי. ולחוף פולג. גם בלילה של פעם, כזה בתקופת המסיבותיער\ים כשהכל היה עוד לפניי, וגם בקיץ עם יובל וחן.

ובכלל, זה מוזר להגיע לנקודה מסוימת ולהצטרך להזכיר לעצמך כמה דברים עברו מאז ה"להתראות האחרון" לדוגמא; מאז הלהתראות האחרון אז התנשקתי עם כמה בנים, והקשבתי לאינספור דיסקים. עשיתי בגרות בתאטרון. ראיתי מליון סרטים. סיימתי תיכון. עשיתי מכינה. היו לי מיונים לדברים בצבא. התגייסתי. בכיתי כל כך הרבה פעמים. נדלקתי על מליארד וכתבתי על כל אחד מהם כאילו הוא ההכי. אז מה מוזר לי בכלל הא

מה מוזר.

בקיצור, הרבה פעמים אני מנסה להזכר מי אני ובירוק זית זה מוזר כי זה נוגד את כל האופי שלי. זה כמו להודות שהתבגרתי אבל

אני מניחה שזה בסדר כל עוד מבפנים אני עדיין פרחונית