כוכבים ופרברים

איזו תחושה משונה.

חודש אחרי שנפרדנו כתבתי שיר בהכנה וקראתי לו "Glue" והוא מדבר על להיות ידידה טובה, ולא להיות מסוגלת לשבור את הלב של אף אחד (כתבתי את זה בזמן שמתחתי את הנימים של הלב של מישהו שחשבתי שסתם רוצה לשכב איתי בשביל הקטע).

באותו הזמן גם ניל כתב שיר, בשם "No One Else Will Do" והוא השמיע לי את זה השבוע ובהתחלה זה נורא העציב אותי אבל לא אמרתי לו את זה כשהוא שאל מה חשבתי על המילים. השיר באמת נורא יפה. ניסתי להקשיב לשיר עכשיו באוזן צלולה ונקייה ופתאום קלטתי שמדובר באותם אקורדים בדיוק.

כלומר, אותם אקורדים לבתים ואותם חילופים בפזמון. שרתי את השיר שלי במקביל לשלו והרגשתי את החזה שלי מתרחב ונסדק ומפנה מקום לאיזה פיסת אור של הבנה.

לפעמים אני חושבת שיש דברים שגדולים מאיתנו.

(אני עוד מתלבטת אם להגיד לו שכתבתי את השיר שכתבתי כי זה יהיה כמו לומר, "אני עוד אוהבת אותך וכואב לי קצת לטפס למיטה לפעמים אחרי שאנחנו מדברים ואני יודעת שאתה לא תתקשר מחר". אבל זאת לא התחושה שיש לי כל הזמן. וגם ככה אין בנאדם בעולם, וזה כולל אותי, שיכול להכיל הצהרות כאלה. בגלל זה, אגב, לירן ברח גם.)

(וגם אליו, אני רשמית לא מתגעגעת יותר בשום צורה. שזה מצחיק שלקח לי בערך 6 שנים כדי שזה יקרה. אז בוא נראה, זה אומר שאני אוכל להתגבר עליו רשמית, בגיל. 25. לא רע. זה גיל לחתונה.)

-

כמעט ואין לי מילים שוב. למרותשאני כן כותבת.

יהיה בסדר יהיה בסדר.

תשמרו את הראשון לאוקטובר פתוח לרווחה, סבבה?