כוכבים ופרברים

אני לא זקוקה לקצה העולם.

זו הייתה הסחת דעת נעימה, אבל בכל זאת הנה כמה נקודות מהבחור
שכנראה שצריך ללמד אותי איך עושים את הנתק אמיתי.

כשיצאתי מהבית גיליתי שמה שחשבתי שהוא שק"ש צבאי הוא
בעצם חרמונית, ובמדבר בלילה היה כל כך קר שחרף הבושה בבחירה האופנתית החלטתי ללבוש
אותו ולצאת לראות הופעה. אחר כך מיי וענבר החליטו שהן רוצות לצאת מהמתחם לאוהלים
לאיזה משהו וכבר כמעט שלא הייתי שתויה, וביציאה נתקלנו בזוג בנים וחלפנו על פניהם
וענבר שאלה אותם, "אתם תאומים?" סתם כך והם התחילו לענות אבל היא המשיכה
ללכת ואני נשארתי שם לבד איתם ודיברנו, אני כבר לא זוכרת על מה. החלטתי להישאר
איתם וצחקנו ממש הרבה. אחר כך הלכנו לבמת הפיל ושניהם היו כל כך נחמדים וחמודים
והרגשתי כאילו אני רק צריכה לבחור בינהם וכל אחד מהם יגיד לי כן. השאלה הגיעה
בהתחלה בשאלת "רגע, אז העיניים של מי יותר יפות?" ואז אביב לחש לי
לאוזן, "תשמעי, אני צריך לדעת אם את רוצה שאני אלך או אשאר" ולא ידעתי
מה להגיד לו והוא הלך בכל מקרה ואיכשהו יצא שתומר נישק אותי ואמרתי לו, "זה
החרמונית, נכון?" והוא אמר, "לגמרי כן" וצחקנו. הלכנו קצת ככה, יד
ביד והחלטנו ללכת לאיזור האוהלים כי היינו רעבים והוא אמר שיש לו שטוחים ואני
אמרתי שיש לי במבה ולא מצאנו את האוהל שלו איזה נצח וחצי כי הוא לא חשב על סימן
זיהוי לאיזור. בסוף אבל מצאנו ובאיזה הבזק גאוני הוא ואביב באו באוהלים נפרדים אז
ישבנו באוהל שלו ודיברנו קצת. ליטפתי לו את השיער ואמרתי לו שזה נחמד שיש לו שיער
כי הוא סטודנט והוא אמר, "את רגילה לבנים עם שיער קצוץ, הא?" ואמרתי,
"בטח, ועוד הבחור האחרון שיצאתי איתו יש לו קבע של ארבע שנים" והוא סיפר
לו שהוא התנדב לצבא כי היה לו פרופיל 21 ואמרתי לו, "אתה לא חייב לספר לי אם
אתה לא רוצה" והוא אמר, "פשוט יש לי סכרת" וכל כך רציתי לקחת את
היד שלו ולנשק לו את קצות האצבעות על כל פעם שהוא היה צריך לדקור לעצמו את האצבע.
סתם ככה. 

אחר כך הוא נשען על התיק שלו בתוך האוהל ואמרתי, "אני
יכולה להיות סיוטית לרגע?" והוא אמר, "בטח" ואמרתי, "אתה ממש
נחמד" והוא אמר, "תודה" וצחק ואז חשבתי שאולי בכל זאת נוכל לנסות
לעשות את זה כמו שצריך ומההתחלה. התחלנו להתנשק ואחרי כמה זמן החלטנו ללכת לישון
והוא חיבק אותי וזה היה כל כך חם וקרוב וכיף אמיתי. 

בסביבות 4 בבוקר התעוררתי כי ממש הייתי צריכה לשירותים. זאת
תחושה זוועתית. את בזרועותיו של בחור חתיך ונפלא והוא מחבק אותך ונוחר קלות,
נחירות לחלוטין חמודות ואת גם דיי מרוצה שבכלל מישהו נוגע בך ואין לך את הדחף
לבכות או לעצום עיניים כל הזמן רק כי זה לא מי שאת רגילה אליו, והתלבטתי כל כך
הרבה אם לקום. בסופו של דבר התיישרתי וכשהוא הרגיש שיצאתי מהאחיזה שלו הוא ניסה
לחבק אותי עוד קצת ואמרתי, "אני עוד מעט אחזור" ונתתי לו נשיקה קטנה על
השפתיים. כשיצאתי מהאוהל הסתכלתי וניסיתי לקבע תמונה במוחי על הדרך אליו. מאחוריו
היה תלוי סדין עם משבצות אדומות וניסיתי ללכת בקו כמה שיותר ישר. חציתי את כל
האוהלים, הלכתי לשירותים ועצרתי באוהל שלי כדי לאסוף שמיכת פליז קטנה כי
השק"ש שלו לא ממש התאים בגודלו לשנינו. הבעיה הייתה שבדרך חזרה פשוט לא
הצלחתי למצוא את האוהל. צחקתי וחשבתי לעצמי שכמה אירוני, אותו החיפוש המזדיין
שעשיתי לפני כמה שעות רק שאז הוא החזיק לי את היד וגירד בעורפו במבוכה, ועכשיו זאת
אני לבד עם שמיכת פליז ביד וג'ינס קצר מדי. רעדתי מקור וכמה שומרים ניסו לעזור לי
אבל התיאור הלקוי ("זה אוהל בצבע כסוף, עם חלונות כחולים. כן, אני יודעת שזה
התיאור של כל האוהלים פה.. אבל יש מאחוריו סדין משובץ כזה, בצבע אדום לבן. לא, לא
עם פסים, משובץ") לא איפשר לי באמת לקבל עזרה. בסופו של דבר החלטתי לנסות את
מזלי ולחזור לשביל הראשי וללכת באזידוך לכיוון שחשבתי ובסופו של דבר מצאתי. הכנסתי
את הראש פנימה בהססנות ושם ישן לו לבדו מושא החיבה שלי.

נשכבתי לידו אבל הוא ישן ועכשיו היה לי קר והוא לא חיבק אותי
עד שהוא פתאום התעורר והתחיל ללטף לי את השיער ולחשתי לו, "והנה אני פחדתי
להעיר אותך" והוא פשוט חזר לחבק אותי.

בשעה 8 וחצי התעוררתי מהרעש של מישהי צועקת, "איזה קטע
שעכשיו שמונה וחצי! מרגיש כאילו 11!" ולא הצלחתי להרדם כי כבר היה חם ולא
נוח. לא רציתי להעיר אותו כי הוא ישן בכזאת נינוחות ולא היה לי איזה דף או משהו
לכתוב לו את הטלפון שלי או אפילו להגיד שהוא כזה בחור כיף או משהו נחמד כזה. אז
נתתי לו נשיקה עדינה ואמרתי לעצמי שזה פסטיבל קטן וכנראה שנתראה.

אבל לא התראנו. מסתבר שמישהו חיפש אותי באיזור של המאהל שלנו
אבל לא הייתי וכשאני הלכתי לחפש אותו גיליתי שהם כבר פירקו את האוהל ועם כל הקושי
שבדבר, אולי הערב הכיף שהיה לנו נועד להיות בדיוק זה- ערב כיף שעומד בפני עצמו.
שאין מאום לפני ואחריו, כי אני צריכה ללמוד איך להיות בסדר עם זה שאנשים רק טובלים
את רגליהם בחיי וממשיכים הלאה.