כוכבים ופרברים

לא ייאמן שנשארו לי עוד 20 כאלה לפחות

בנקודה הזו אפשר כבר לכבות את הנרות.

(ככה תיאר את זה קוסטה, ואני לא הפסקתי להנהן.)

ליום ההולדת העשרים שלי קיבלתי 

את המתנה הכי טובה בעולם

וזה בכלל לא משנה שכל המתנות היו עטופות בצלופן מנצנץ ובלוי

ושבכלל צמחתי בכיוון הלא נכון ורק הגדלתי את מעגל האחריות שלי

שזה מה שהכי פחדתי ממנו

כבר מגיל 16.

הנה. סוף לנעורים לכאורה

השעה חצות ואני לא בוכה.

(אני יוצאת לנשום כי עשו לי הפתעה ואז

הוא כורך את הידיים שלו סביבי והוא פשוט

מבין).

אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. שיהיה משהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר סביבך. ריקנות. אבל כשנמצא לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, להתחכך, לספוג חום, זה משהו אחר. זה משהו. זו אהבה. זה כשהנשימה שלך מתערבבת עם נשימה של משהו אחר. זה משהו. זה ביטחון. זה משהו שהוא לא את, והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת, שאת נשענת על משהו אובייקטיבי. יש אובייקט, יש משהו. בסיס. משהו. אני לא יודעת איך להגיד את זה מלבד: משהו. אהבה. כשאת מושיטה יד להדליק את המנורה מעל המיטה באמצע הלילה, היד שלך נתקלת במשהו חצי מוצק שפולט נהמה צרודה ומתהפך לצד השני. זהו. משהו קיים, משהו, מראים בחברה, זה רשום, זה ישנו, זה פה. זה חצי את. לא בדיוק את, אבל כאילו את. חלק ממך. כאילו. קצת. מתנה. רק בשבילך. לא להתחלק עם אף אחד. משהו. בקיצור. אני לא יודעת. אהבה.

-חנוך לוין- כריתת ראש 

(אין יותר מדויק מזה.)

אני שולחת יד, מסתובבת לישון על הבטן והוא ממלמל לי 

"מה את מתרחקת?"