כוכבים ופרברים

בסילבסטר שעבר יצאתי לאפטר וישבתי עם חן ויובל ונרדמתי אצל יובל על הספה (טיפוסי, אני תמיד נכנעת לעייפוּת).

בסביבות תחילת שנה שעברה התעסקתי בביישן על הספסל. הוא התקשר הבוקר, בעיקר כי שלחתי לו הודעה שאני קצת מתגעגעת. זה לא שקר, אני באמת מתגעגעת, פשוט כל פעם שהוא מתקשר אני נזכרת כמה בעצם מביך לנו לדבר וכמה שאני נאלמת מנוכחותו, שזה בדיוק ההפך ממה שאני אמורה עם מישהו שמוצא חן בעיניי באמת. אני אוהבת את המחשבה של מי שהוא אבל אנחנו לא באמת מתאימים ולקח לי הרבה מאד זמן להבין את זה, שנה שעברה.

בכל אופן, ניחמתי את עצמי שוב ושוב שביוני תהיה לי אהבה כי הוא ייתפנה ויפנה קצת זמן, ובאמת הייתה לי אהבה ביוני, אבל מזן שונה לחלוטין.

נרגעתי יחסית לחלוטין כשכתבתי קטע שמדבר על זה שיבוא מישהו אחר והוא לא יהיה התפשרות בשום צורה, הוא פשוט יהיה שונה.

זאת הייתה מן תקופת מסיבות משונה, תחילת השנה ההיא. היה לי את הסיפור עם הבחור בחממה שקצת חימם לי את האגו וזאת הייתה הפעם הראשונה שהגעתי רחוק עם בחור וזה בכלל היה מגניב כי הייתי דלוקה עליו בתיכון ואז כבשתי אותו עם החיוך שלי או האלכוהול, אחד מהשניים או שילוב כלשהו.

בפסח טסתי עם אחותי וסבא שלי למקיסקו לבקר את אבא שלי. קיווינו אולי שגם אח שלי יפגוש אותנו שם אבל הוא היה עמוק בתוך הטיול שלו ודרום מאד בדרום אמריקה. היה הרבה פחות משמעותי משחשבתי שיהיה לי וחזרתי מיד לשגרה. השהות בכלא הלכה ונעשתה קשה יותר, למרות שממש אהבתי את הפקיד שלי שם- התורנויות נעשו קשות וסגרתי כל כך הרבה. כך או כך עשיתי את הנדרש כדי לצאת בשבת של פסטיבל יערות מנשה, וככה באמת היה.

התקרבתי בתקופה הזאת נורא נורא לניב ולמשה. ניב כי הוא היה כזה אינטלגנט ונחמד ולמרות שהוא שונא-אדם באופן כללי, הוא אהב אותי. ומשה, כי הוא כל כך שונה מאיך שהוא נראה מבחוץ והוא הביא לי כמה ספרים במתנה- סתם שיהיה לי כי הוא יודע שאני אוהבת. אחד מהם היה יער נורווגי שהותיר עליי רושם עמוק (וכרגע נמצא אצל שחר..)

בכל אופן, פסטיבל יערות מנשה הדליק אצלי את הידיעה שיש לי את הדבר הזה. הדבר הזה, שגורם לאנשים להיות מושכים (לאו דווקא מראה חיצוני ולאו דווקא בצורה מינית). פשוט את היכולת להיות מקסימה לרתום אנשים. לפחות אנשים מגוון מסוים באוכלוסיה, שזה האנשים שמגיעים לפסטיבלים האלה. באותו הערב התחילו איתי כמה בנים, וגם אני התחלתי עם כמה, ובסוף הערב אורי נישק אותי (או שאני נישקתי אותו?) וזה עד היום שוס שאני לחלוטין יכולה להתגאות בו, למרות שהוא יצא קצת אפס אחר כך.

ברקע לכל אלו התחלתי להתמיין בצורה רצינית לקצונה. היה כנס של כל הבנות בחיל חינוך שהנתונים שלהן כנראה לא מושלמים ומתוך צוות של 15, נבחרנו אני ועופרי לגשת למבדקים. עברנו, היה כנס של כל הבנות שעברו ומכאן נותר רק לגשת להכנה בתחילת יולי. כאן, ברגע הזה בדיוק התחילו לי הספקות.

הרגשתי כמו בחורהש מורכבת משני קצוות שלעולם לא נפגשים- מלבד אצלי. כלומר, החברים שלי התחלקו ל"קודש" ו"חול". לא שמישהו מהם טוב ממישהו אחר, אני אוהבת כל אחד מהם מסיבות שונות, וגם ב"חול" היה הרבה "קודש", פשוט זה לא היה המקום של זה בחיי. הרגשתי שמוסיקה זה יותר מדי לוותר עליו. הרגשתי שקצונה זה הדבר הנכון לעשות. היה לי ממש קשה ודיוויד היה אוזן קשבת טובה מאד בתקופה הזאת.

בכל אופן, ביום העצמאות עליתי להופיע ועודד אמר לי שאני מצויינת ושהוא לא ידע שאני שרה ככה. גם קוסטה, שאותו הכרתי מתוך שכרות ביערות מנשה. הרגשתי שאני כבר נכנסת לעולם הזה ולמרות שעידן מהקולקטיב אמר לי "לא לא לא אל תצאי לקצונה" הרגשתי קצת יותר שלמה עם הרעיון הזה.

זאת הייתה התקופה שממש נכנסתי לארקייד פייר, למרות שקניתי את האלבום שלהם, "דה סאברבס" איזה חודשיים לפני. הקשבתי לו בלופים וכתבתי עליו סטטוסים בפייסבוק ופתאום הבחור החתיך הזה שפגשתי בכלל שנה לפני כן בדצמבר הגיב לי על זה. זה היה משונה כי זאת הייתה התגובה השנייה בפרק זמן קצר (הראשונה הייתה על פליט פוקסז). בכל אופן, הוא היה נראה מגניב ומוסיקאי אז אמרתי לו שאני אשמח לעשות איתו מוסיקה והוא נתן לי את הטלפון שלו. מיותר לציין שנדלקתי עליו, ולוּ רק כי הוא היה חתיך ומוסיקאי וזכרתי אותו משנה קודם לכן (ושהוא קצת ייבש אותי אחרי הארוחה בה הכרנו). 

מפה לשם התקשרתי אליו כשסגרתי את שבועות בכלא והוא שאל אם אני רוצה להיפגש. אמרנו ששנינו יוצאים ביום חמישי לתל אביב ותכננו להתקל זה בזה, וזה היה הערב שמצאתי את עצמי בהופעה של אורי שהייתי איתו ביערות מנשה, יד-מכסה-את-הפה-בתדהמה במשך רוב ההופעה. בכל אופן, באותו הערב אני וניל לא נפגשנו, ולמעשה נפגשנו רק שבוע ויום לאחר מכן. הוא לקח אותי לחורשת הירח וניגנו ביחד עד שהוא אמר, "נצטרך לקחת את זה לאט, בסדר?" ונישק אותי. זה היה קצת כמו נשיקה ראשונה, ולא ממש הרגשתי שאני יודעת מה עושים, ולא באמת האמנתי שמישהו מוצלח כל כך יכול להתעניין בי בצורה כזאת ולא ידעתי מה עשיתי כדי שזה יקרה. 

היינו ביחד. כלומר, לא היינו "זוג" אבל הוא סיפור לאחותו שהוא יוצא איתי ושאנחנו ביחד, ולסירוגין נכנסתי לפאניקה שהוא ייפרד ממני והייתי מאושרת במשך כל החודש ההוא. השיא היה מה שנהגתי לכנות, "הלילה המאושר בשנה" או כפי ששאר האנשים נהגו לקרוא לו, "לילה לבן" בתל אביב. הסתובבנו והרגשתי בבית ובנוח ולא חיפשתי אף אחד כי הייתי עם האדם היחיד שרציתי להיות איתו. הוא נישק אותי כאילו הוא באמת מתכוון לזה באותו הערב, ולחץ על המותן, וכשהוא תפס את האוטובוס האחרון לירושלים הוא נתן לי נשיקה עדינה על הפה שעתידה להיות הנשיקה האחרונה שלנו.

במוצאי שבת של אותו סוף שבוע נסעתי לירושלים לחברים ורציתי לומר לו שלום אבל הפלאפון שלו היה לא זמין והוא חזר אליי רק יום למחרת. הוא היה במצברוח מחורבן והתנצל, ואמרנו שנדבר מחר. 

למחרת היה יום שני, הייתה לי מזוודה גדולה פתוחה על המיטה וידעתי שאני אורזת להכנה ולא ידעתי מה להביא איתי, וקצת פחדתי כי ידעתי שאני וניל לא נתראה חודש וכתבתי על זה, אבל גם התחלתי להתרגל לרעיון הזה של יש לי מישהו, ותוכניות, וזה בסדר. למרות ההתרגלות שלי, הוא התקשר אליי באותו יום שני כדי להיפרד ממני ואני בכיתי כל הדרך להכנה וגם כמה ימים אל תוכה.

אף אחד לא היה חסין לחפירות עליו. הרגשתי שאולי אני אהיה קצינה איומה, רציתי לפרוש ולברוח, רציתי שהוא יחזור בו. יומיים אחרי הפרידה כבר התקשרתי אליו כדי שנהיה ידידים כי המחשבה של "בלעדיו" צרבה לי מתחת לעור. במקביל, התחיל איתי בחור שמצא אותי פה.

אני בדרך כלל דיי סקפטית בנוגע לדברים הוירטואלים האלה אבל החלטתי לתת לו הזדמנות ובשבת היחידה שיצאתי מההכנה יצאנו לדייט. זה היה הדייט הרשמי הראשון שלי והוא דווקא היה ממש.. נחמד. הוא ראה שאני לחוצה ודיברנו על זה יחסית בפתיחות. דיברנו גם על ניל. בסוף הערב הוא אמר, "יכול מאד להיות שאני אנשק אותך עוד 7 דקות. יכול מאד להיות שלא. אני תמיד מחליט בצורה פתאומית."

בסוף הערב הוא לא נישק אותי, התחבקנו והלכתי לישון והוא, על פי המסורת שלנו, שלח לי הודעה חמודה ומתחשבת. במשך השבוע שהגיע אחר כך לא ממש הצלחנו לדבר והתחלתי להיות סקפטית בנוגע לרגשות שלי כי אם באמת הייתי רוצה לדבר איתו לא הייתי מתקשרת אליו בחמש דקות האחרונות של השעת ת"ש. לא רציתי אבל לחתוך את זה, רציתי לתת לזה הזדמנות לצמוח. שלחתי לו הודעה מתחנחנת של, "לא הולך לנו עם התזמון השבוע, הא?" והוא לא ענה, ואז לחלוטין הפסיק לענות. בקיצור אחרי שהוא יצא ממש טוב עם הפתיחות, הוא יצא ממש אפס.

שבועיים אחר כך נגמרה ההכנה ויצאנו לסוף השבוע. מיי וענבר חשבו שזה רעיון טוב שנצא למסיבה ואני סתם אתמזמז עם מישהו, משהו שהתגלה כטעות כי הייתי שיכורה ואומללה ולא פתחתי את העיניים כשהוא נישק אותי כי פחדתי לגלות שזה לא ניל וכשכבר אי אפשר היה להיות ככה יותר הפסקתי להתנשק איתו ואמרתי "הרסתי את זה, הרסתי את זה, השפתיים האחרונות היו של ניל ועכשיו הן של סתם מישהו יאו אוף." הבנתי שאני צריכה עוד קצת זמן.

משם יצאתי לבה"ד אחד. עדיין דלוקה לאללה על ניל, עדיין מדברת איתו, עובדת על עצמי שאני מחלימה ושהכל תקין. 

המפקד שלי בבהד אחד הפחיד אותי מאד. לא עבדו עליו כל הדיבורים היפים שלי. הוא גם חכם, גם אני, אינטלגנציה לא אומר שום דבר על איזה מן מפקד תהיה. בתקופה הזאת גם ממש התקרבתי לאיליה שללא ספק לימד אותי הרבה מאד. באוקטובר ניסיתי לעשות סדר רשמי בדברים, ניתקתי את השירים שהיו שלי מהגוף שלו וניבאתי לעצמי שבדצמבר תהיה לי אהבה.מלכתחילה הבאתי את הנבואה הזאת כי פתאום קלטתי שאחרי האגוז והספסל אמרתי "ביוני תהיה לי אהבה" ובא ניל, אז אמרתי, שווה לנסות וכתבתי "בדצמבר תהיה לי אהבה". הזמן עמד להוכיח לי משהו מעניין.

בחודש הזה גם הופעתי בפלורנטין עם דבי מול חברים והיה לי כל כך מרגש וכיף באמת לעשות מוסיקה.

בתקופה הזאת כבר באמת התחלתי להחלים מכל הסיפור של ניל ובסוף בה"ד אחד, על רחבת המגרשים, כבר לא היה לי אכפת ממנו כמעט.

ברגילה שבין בה"ד אחד להשלמה התקרבתי לשנפר. ישבנו במקרה בבית קפה וסיפרתי לו על כל מה שעבר עליי בחצי השנה האחרונה והוא סיפר לי קצת על החברה שהייתה לו (חצי שנה!) והבנתי פתאום כמה אני באמת אוהבת את הבחור הזה, שיש לו לב זהב וחוש הומור אדיר ואיך היינו כל כך לא מסונכרנים במכינה. החלטנו שנתמיד בעניין הזה של ידידות ושאני אתקשר אליו בכל פעם שקופץ הדחף לדבר עם ניל.

באותו סוף שבוע היה אינדינגב, וכבר אמרתי שאני יודעת איך לשווק את עצמי באירועים כאלה. באותו ערב התחילו איתי שלושה בנים שאני זוכרת ובסופו של דבר בחרתי בתומר. זה היה ערב נהדר ומדויק וממש נהניתי איתו והרגשתי שזה לחלוטין בחירה ומאד במקום. בבוקר ניל התקשר אליי, אני כבר לא זוכרת בשביל מה. בכל אופן זאת הייתה שיחה לקראת האחרונות בסבב הזה של הקשר עם ניל כי החלטתי פשוט לשנס מותניים לגביו לנצח.

בשבוע שלאחר מכן הייתה לי את ההסווה, ולמדתי מה זה להיות מש"קית חינוך וכמה ימים אחר כך נפגשתי עם שנפר לסנדויץ' בסנטר והוא אמר לי, "מיצי, אני רוצה לסדר לך מישהו." וסיפר עליו שהוא אוהב אסטרונומיה ושאנחנו ממש דומים ושהוא לא יודע איך הוא לא חשב על זה קודם. זה היה הערב שערן אמר לי את התאריך של השבת בוגרים, שזה יום ההולדת שלי, והייתי אמורה לסגור ודמיינתי את עצמי בוכה בצבא כשאח שלי בבית וכל החברים מהמכינה במכינה ואני בוכה בצבא, ההפך המוחלט ממה שהיה בסוף.

ביום ראשון התחלתי את ההשלמה ונסענו לשדה בוקר ובאר שבע במסע זהות שהיה דווקא ממש כיף בדיעבד. ביום שלישי, הלילה הראשון של המסע שלחתי לשנפר סמס וכתבתי, "שנפר, משעמם לי, מה עם השידוך הזה שהבטחת לי?"

וכמה דקות אחר כך קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה שהתפתח לשיחה של שעה עם שחר, בפעם הראשונה.

משם זה כבר היסטוריה טרייה. נפגשנו במוצאי שבת של אותו שבוע והיה ממש טוב, ונוח, והמשכנו לדבר גם כשסגרתי את השבת שלאחר מכן ובמוצאי שבת אחרי שבת בוגרים הוא נסע עד אליי, אכלנו סושי ואז הוא נישק אותי (למרות שזה היה שונה מהנבואה, כי בנבואה אמרתי שזה פשוט יקרה שנתנתק ופה הייתי צריכה לשאול אותו אם הוא בכלל רואה את זה הולך לאנשהו כי הייתי כל כך מבולבלת מהעניין). 

כך או כך, הוא נישק אותי במכונית שלו באותו הערב וזה לא הרגיש כמו עם ניל גם כי הם שונים בצורה שהם מנשקים אבל גם כי שמחתי במידה ממש הגיונית. זאת הסיבה שחברה שלי נילי חושבת שגם לי לא היה את הניצוץ הזה אליו, אבל ניחא. 

שחר היה חבר שלי. פגשתי את ההורים שלו באחד הבקרים שישנתי אצלו והוא פגש את שלי בארוחת יום ההולדת שלי. לחשתי לו צוואר באותו הערב, "אתה המתנה הכי טובה שקיבלתי השנה". הוא אמר שהוא לא יעזוב כי אין לו סיבה ושהוא יוכיח לי שלא כולם הולכים ושבועיים אחר כך הוא כבר נשען על האוטו שלו מחוץ לבית שלי והסביר לי מה זה הדבר הזה שחסר לו.

אני עדיין חושבת שזאת סיבה טפשית אבל לא אמרתי את זה, לא אמרתי שזה כזה בזבוז והחיים קצרים ואם טוב לך עם מישהו, לא משנה באיזו צורה, זאת סיבה מספיק טובה לא ללכת. אבל כנראה שההשקפות שלנו שונות בתכלית וכנראה שגםאני צריכה לחוות קשר שהוא מרגש כמו עם ניל אבל בריא כמו עם שחר. משהו רמב"מי ובאמצע. 

יומיים אחר כך נגמרה השנה בצורה רשמית. קיבלתי שיבוץ.

אבל אתמול סיימתי את קורס הקצינים בצורה רשמית, ומוזר כמה השנה הזאת הכילה. שני קשרים ראשוניים מאד. המעבר מחיילת לצוערת לקצינה. ובעיקר סגירת המעגל הייתה כי בבוקר של יום חמישי שחר שלח לי הודעה שממש מזל טוב וכל הכבוד, ובהצלחה בטקס וזה היה מוזר כי העיניים שלו היו אמורות לחייך אליי מהקהל וכבר הספקתי כמעט להתרגל לזה שהוא לא יהיה שם ופתאום הוא שולח הודעה ואני צריכה להיות בסדר. קיוויתי שהוא ישלח אז שמחתי שזה קרה.

והבנאדם הראשון שחיבק אותי בסוף הטקס, עם הדרגות הטריות היה ניל, ולא ראיתי אותו מאז הלילה הטוב ההוא בתל אביב, והוא זה שנפרד ממני יום לפני ההכנה והייתה תחושה כזאת, לא יודעת

שיש איזה דמות ארכיטקטית כזאת שמחליטה על דברים, ושיש סדר כלשהו בכאוס של החיים שלנו

ושכולנו על שביל

ואם אנחנו על שביל אז אנחנו בדרך הנכונה

ובעזרת השם הכל יהיה טוב גם בתפקיד השני

ומי יודע,

אולי במאי תהיה לי אהבה אם אנבא אותה. ואולי היא גם תהיה בריאה ומרגשת ואולי היא גם תרגיש.

תאחלו לי בהצלחה.