כוכבים ופרברים

יש לי הרבה מילים אבל מעט זמן.

זה עצוב כמה הגוף מתרגל לחסרון כאילו שהמזרון

מעולם לא הכיל את הזרועות הרכות של שחר

והנה חזרתי לעצמי ואני

מפלרטטת עם כולם

ונמרחת על ידידים שלי

ומלטפת את כולם עם הלחיים שלי רק כדי להרגיש חום לרגע.

וחוץ מזה,

אין לי זמן במשך היום להכל

אני שוכחת לחזור לחברים שלי

אני מתכתבת עם בחור כי הוא נחמד

אנחנו מלטפים זה לזה את האגו

אני לא מתגעגעת לשחר כי הוא לא קיים

כשהוא קיים אני מתבלבלת.

אחי הגדול אומר

"אל תהיי האש הקטנה של אף אחד"

ואני

רוצה קשר לא מחייב סתם כי זה יותר קל להשיג ועד כה הדבר הפחות או יותר יחיד שאני מכירה.

בעיקר אני מתגעגעת לשירה.