כוכבים ופרברים

"וכך בנשיקה אמות."

נניח שהיה אפשר להריץ אחורה את חיי כמו קלטת וידאו שנסדקה עם חלוף השנים ונניח, רק נניח שעכשיו  יכולנו למצוא אותי

שש שנים אחורה, על הרצפה כשמולי התגשמות חלומותיי, בשר ודם,

מצטט לי רומיאו ויוליה.

ונניח שיכולתי לחזור לניצוץ הזה, או לפחות להתרחק עם עדשת המצלמה ולראות איך במקביל

ניל מסיים את הציור האחרון שלו לתצוגת גמר

ושחר בדיוק חוזר על השורות לקראת ההפקה ומסיים להתלבש

ובמקביל אני ולירן עושים חזרות על רומיאו ויוליה ואני בכלל לא יודעת

מה זאת אהבה באמת.

ואיך שהכתוביות מתחילות הקול של תום יורק מלטף לי את פרקי האצבעות ואומר

"תכתבי" כי זה מה שמצפים מבנות כמוני, 

שנכתוב בצבעים ובגוונים,

שנמרח לכולם את החרא והנצנצים בפרצוף,

שנעריץ את עצמנו ונשנא את עצמנו במידה הנכונה.

יואב בלום אומר שאי אפשר באמת להצביע בצורה לינארית בזמן על מתי התחילו תהליכים באמת

אולי כשלמדתי ללכת, אולי כשראיתי איך כולם יפים סביבי ולי תמיד קראו שמנה,

אבל כך או כך, לאהוב למדתי מהספרים. גם למדתי מהם לברוח.

כשהייתי בכיתה י"ב ניל התגייס לקורס חובלים ושחר התחיל את השנה ב'.

זאת הייתה השנה שניל כמעט ולא ראה את הבית

זאת הייתה השנה ששחר למד לאהוב באמת.

זאת הייתה השנה שבה הכי פחדתי לגדול. הפער הכי גדול הוא בין גיל 16 ל17.

כדי להרגיש שהעולם קצת סטטי צללתי לתוך "דמדומים" ו"סקינס" ומוסיקה והחלטתי על המכינה.

כשכבר התקבלתי אז החברה ההיא של שחר נפרדה ממנו בבת אחת וזה כאב לו

מאד.

כל הרגעים מובילים להכל.

זמן הוא מרחב, לא קו לינארי, אבל אם הוא היה

אני ממש היתי רוצה לדעת איך הרגע ההוא על הרצפה בחדר התאטרון הוביל לזה שדווקא עכשיו אני ככה

ועד עכשיו הייתי אחרת. ואיך בחור מקסים כמו אור יכול להתקשר

ואני אהיה בסדר.

ונניח שהיה אפשר להריץ את החיים קדימה

כמו קלטת שקצת נסדקה במסלול אז

הייתי שמחה לדעת איפה אני אהיה בעוד חצי שנה.