כוכבים ופרברים

זו הייתה הפגישה האחרונה.

הפגישה ידעה שהיא האחרונה, אנחנו לא ידענו.

אחרי שנפעמנו זה מזה, אחרי ששילבנו אצבעות והתנשקנו על ספסל נידח בכפר סבא, אחרי שבמקום להגיד משהו היה די שיצביע על הירח ונדע לגמרי למה התכוון. 

נסענו על כביש חמש עם החלונות פתוחים והקשבנו לפינק מון של ניק דרייק. הידיים שלנו לא פסקו, לא נחו. זה היה נעים כל כך. ועדין.

ניצבתי על קצה צוק האתמול ואתה ארזת תיקים למחר. היום אתה באיטליה, נראה לי, ואתה שואף אוויר הרים איטלקי נקי ומטייל לך. 

אני חושבת שאתה אדם פסיבי. אני חושבת שלא רצית מספיק. אבל בכל זאת יש הרבה מילים שיכולות להיאמר

נגיד ש

אפשר היה להריח את העצבות באוטו כששנינו הבטנו בבועות האפשרויות מתנפצות, בכל הפונקציות קורסות.

הנה, אני ואתה כבר לא נתאהב, לא אפגוש את אחותך הגדולה, כבר לא אזכה לראות את הבית שלך ברחוב כצנלסון מבפנים.

גם הדלקן שלך לא יעזור לנו אי פעם, לא נראה את הסרט ההוא של קובריק, 

אבל עזוב.

רק רציתי לתאר את זה 

ועכשיו אני כבר לא יודעת מה רציתי לומר.