כוכבים ופרברים

שמי עמית, אבל מרבית חבריי קוראים לי מיצי. אני גרה עין שריד, שזה נשמע כמו קיבוץ בעמק יזרעאל, אבל זה בעצם מושב באיזור השרון. גרתי שם כל חיי פרט לאיזו גיחה של 4 שנים לאמסטרדם. היום, כשראית אותי ברכבת, הייתי בדרך לתל אביב, לשפץ את הדירה הראשונה שלי מחוץ למושב. אני לא חושבת שאני יכולה להסביר לך כמה מרגש זה היה להתקל בך ככה ברכבת. לראות אותך בהופעה ודברים כאלה זו צורה נורמטיבית לפגוש אומן שאת אוהבת, אבל העובדה שדווקא במושב שמאחוריי התיישבת- היה בזה משהו סמלי ויפה כמו בפעם הראשונה שנתקלתי בספר שלך.

בדיוק עשיתי בייביסיטר לדירה של סבתא שלי בנווה צדק. זה היה דצמבר 2009, וחציתי את שוק הכרמל כשלפתע התחיל לרדת גשם רציני מאוד, ובצד השני של השוק חיפשתי מקום להסתתר בו עד שיירגע טיפה. המקום הנבחר היה חנות ספרי יד שנייה, ספרים בערימות שמגיעות עד התקרה. במקרה היה ארגז של ספרים שטרם מוינו. יש לי חולשה גדולה לחנויות ספרי יד-שנייה כי אני תמיד מקווה למצוא סיפורים בתוך הספרים. אני נוהגת לקשקש בספרים שאני אוהבת, להוסיף אסוציאציות ולסמן משפטים שארצה לחזור ולהעמיק בהם, ואני תמיד מקווה למצוא ספרים מקושקשים כאלה בחנויות יד שנייה.

בתוך הארגז הזה שני ספרים תפסו לי את העין. לראשון קראו, "החברה שלי ואני עושים חיים משוגעים" (יאיר טריבלסקי)- משהו שמחולק לפרקים כאלה שמורכבים מכמה שורות, ספר לירי מאד. הספר השני שעניין אותי היה ספר עם ג'יראפה על העטיפה שלו. הוא היה דיי מרופט, כאילו נפל לתוך שלולית ויובש- העטיפה מקומטת בצורה גלית והעמודים קצת מקופלים. כשהפכתי אותו מצאתי ציטוט קצר ומרגש על מיקום הלב ונשביתי.

אני לא יודעת אם אני מאמינה באיזו דמות ארכיטקטית כשמנהלת את הדברים שקורים כאן, אבל אני אוהבת את הרגעים הקטנים האלה שמובילים זה לזה.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את "תושבי חדר הילדים" לא הפסקתי. סיימתי אותו ביומיים. זה מצחיק, את מידת ההנאה שלי מספר אפשר לזהות על פי כמות הסימונים בספר. בהקשר הזה, הספר מקושקש כמו חביתה, ואם יש ספרים יותר מקושקשים ממנו, זה ככל הנראה יהיה "כמה טוב להיות פרח קיר" ו"ילדי הסקויה".

מאוד אהבתי את "תושבי חדר הילדים", אבל "ילדי הסקויה".. הוא היה משהו ברמה אחרת לגמרי. הוא החכים אותי וריגש אותי במקביל. כל ההתעמקות הזאת בבלשנות או מקורות של מילים. ההתעסקות ההיסטורית. החשיבה הפילוסופית על איך הידיעה שתחייה עד אלף משפיעה על צורת החיים וההחלטות. איך זה משפיע על קידוש החיים. הוא השפיע על הצורה שהסתכלתי על הדברים. הוא השפיע על הכתיבה שלי. העמיק אותה. לא האמנתי שכל כך הרבה קצוות יכולים להתחבר בספר אחד. 

חוץ מזה שבחרת לציין את השיר האהוב עליי של אינטרפול. "דה ניו" זה פשוט אחד השירים הכי מרגשים שלהם. בקיצור! אדיר. מרגש. ובגלל זה גם היה מרגש כל כך לפגוש אותך ברכבת. כאילו שכל מני נקודות קטנות מתחברות, כי הספר הזה כל כך מלווה אותי.

וכשאמרת שאני יכולה פשוט לשלוח לך משהו שכתבתי לפייסבוק, היה מיד איזשהו קטע שידעתי שאני רוצה. זה לקוח מתוך ספר שאני כותבת. הספר מחולק לשלוש דמויות, בחורה בת 19, ילד קטן שחושב שהוא מאומץ ומחפש את הוריו האמיתיים וגבר שהאהבה שלו עזבה אותו והוא מתאר לה במכתבים את כל הדברים שקורים לו מהרגע שהיא הולכת. הקטע הזה לקוח מפרק של הילד שחושב שהוא מאומץ, ואני חושבת שההשפעות שלו ברורות (איפשהו בין "תולדות האהבה" של ניקול קראוס וקטעים היסטורים-בדיוניים ב"ילדי הסקויה".)

אני אוהבת את הרעיון שלו, אני בטוחה שיש המון לאן ללכת עם הביצוע וקצת נתקעתי בו, בעיקר גם כי הוא בסך הכל פרק קטן בספר שלם ועוד לא יצא לי להתעמק מספיק בכל הקטעים הקטנים.

ממש אשמח לתגובה שלך.

בכלל, שמחתי לפגוש אותך.

ואשמח להמשיך לעקוב אחרי כיווני ההתפחות האמנותיים שלך, כי אני באמת נהנית להיות הקהל.

שבת שלום,

עמית.