בשעות האלה שנה שעברה לא יכולתי לכתוב כי הוצפתי. בכיתי הרבה, רבצתי בבית בטרנינג וחיכיתי שכבר השנה תתחלף ותקח איתה את כל הכאב של שחר. זה לא עבד. או שיותר נכון להגיד, שזה לא עבד ככה.
ביום שלפני הסילבסטר מיי וענבר ישבנו אצלי במטבח, הנחתי את הסנטר על השולחן ואמרתי להן שזה לא הגיוני שאני מאושרת כל כך. אחר כך שחר נפרד ממני, וגם גיליתי שהשיבוץ הוא לא בדיוק מה שחשבתי, והשנה הזאת הכילה כל כך הרבה.
בשבוע הראשון ביחידה לא הפסקתי לבכות. אחד הקצינים נכנס יום אחד ותפס אותי בוכה, ואמרתי לו ש"רבתי עם החבר שלי" פשוט כי לא היה לי כוח להסביר לו שהוא נפרד ממני כי לא ריגשתי אותו. היה לי ממש קשה עם הפקודה שלי. היו לי כאבי גדילה ופערי מידע ולא הבנתי את התפקיד ואת היחידה.
בפברואר התיישב לידי באוטובוס בחור בשם גיא. יצאנו לדייט אחד שהיה נורא אבל שמחתי כי עבר חודש מאז הפרידה משחר ואני כבר מספיק בסדר כדי לצאת לדייט. אחר כך אמרתי למיי שתשדך לי את הבחור הנמוך מהיחידה שלה, כי הוא היה ממש הטעם שלי- שיער כהה, עיניים בהירות וחיוך שובב. היא אמרה שהיא תנסה.
באותו סוף שבוע הייתה הופעה של הקולקטיב ועמדתי בקופות. הגיע מישהו בשם אור וישר זיהיתי את השם שלו מהסיפורים. הוא אמר שהוא יחפש אותי בפייסבוק ואחר כך יצא קשר בצורה ממש גלויה. לא ידעתי איך לאכול אותו כל כך, אבל אמרתי שניתן לזה הזדמנות. במקביל קיבלתי פתאום טלפון מגל, הבחור מהיחידה של מיי שהזמין אותי לצאת. אמרתי לו שאשמח, והרגשתי שזה ממש בסדר- עוד לא יצאתי עם אף אחד מהם וזה טוב לקבל ניסיון, להבין אולי מה אני אוהבת ומה לא. קבעתי עם אור ליום חמישי, אבל הוא בסוף לא יכול היה לבוא אז שבוע לאחר מכן נפגשתי ביום רביעי עם גל ועם אור ביום חמישי. במשך כל יום באותו השבוע דיברתי עם אור בטלפון וזה הרגיש כאילו משהו שם קורם עור וגידים וזה פשוט היה.. לא טבעי לי.
ביום רביעי של הדייט עם גל חיכיתי מחוץ לקרייה לאוטובוס. פתאום פנה אליי איזה סרן מחיל האוויר ושאל איפה יש פה חומוס טוב. אחר כך הוא המשיך לדבר איתי באוטובוס ובסוף ביקש את הטלפון שלי. צחקתי, זה היה הכי קיצוני שלי אי פעם- שלושה בחורים בשבוע אחד.
בסוף נאלצתי לבחור. לסרן אמרתי שבדיוק התחלתי לצאת עם מישהו ולאור אמרתי שאני חושבת שזה זז לי קצת מהר מדי. עם גל יצאתי במשך חודש וקצת. הוא היה שונה מכל שאר הבנים שיצאתי איתם- בחור דיי פשוט, פרקטי, מהסוג שלאף אחד אין משהו רע להגיד עליו וכל הידידות שלו מפצירות שהוא חמוד. למרות זאת הרגשתי שהוא פשוט לא מתלהב ממני במיוחד. הוא תמיד חייך כשבאתי אבל אף פעם לא אמר שהוא שמח לראות אותי.
בדייט החמישי ישבנו לאכול ובסוף הערב הוא אמר לי שהוא לא מתרגש ושזה לא ממש זה. לחצתי לו את היד, התרוממתי במהירות והלכתי משם. בערב הייתי קצת עצובה אבל בעיקר כי נפרדו ממני שוב, ומאותה סיבה.
אחר כך היה פורים ביחידה, ומלא לחץ ירד ממני ויכולתי לנשום קצת לרווחה.
אחר כך הגיע פסח, ושבוע לפני פסח הקפיצו אותי להגנ"ש בגוש עציון. כשלעצמו היה בסדר גמור, רק שזה נפל על יום ההולדת של שחר מלווה במחשבות של איפה הייתי עכשיו אם אי אז בשלושים ואחת בדצמבר הוא היה יוצא מהרכב ומנשק אותי כמו שהוא היה אמור, ולא נפרד ממני כמו שהוא עשה. זה גרר מלא בכי. ניסיתי להתקשר למיי ולהגיד לה שהגעגועים האלה הם פיזיים, הם בלתי נסבלים, הם מושכים אותי לכל הכיוונים.
בסוף התקשרתי לשחר וניהלתי איתו שיחה כללית ואפלטונית. השמטתי את כל המשפטים שיכלו להביע את כמות הרגשות שביעבעו בי.
כשחזרתי לשגרה, כמו שתמיד קורה כשחוזרים לשגרה, זה קצת נרגע. קיבלתי בוסט קטן לאגו ממוסיקאי שהזמין אותי לצאת. בסוף לא יצאנו בכלל, אבל זה היה מספיק כדי לגרום לי להרגיש נעים לרגע. בפסח לא יצאתי להדממה, כי עבדתי לביקורת אכ"א וזה היה זמן שקט לעבוד, אבל באחד הימים שהמפקדת שלי לא הייתה חתכתי מוקדם לתל אביב והיה את היום הראשון שלי ושל ניל בפורמאט החדש שלנו. ניגנו לזוג שוודים שכמעט בכו מאיתנו. אחר כך הלכנו קצת ברחבי תל אביב. חיכינו שיאספו אותנו להופעה של חיה מילר ופתאום עצבות גדולה סחפה את שנינו.
עמדנו על גשר השלום ובהינו במכוניות תחתינו מטשטשות ממהירות. הוא היה כבד ואני התחלתי לבכות ואמרתי לו שאני מפחדת שאני לעולם לא אוהב שוב. הוא חיבק אותי בשקט. אחר כך נרגענו קצת ובסוף הערב ידעתי שהוא יצטרך חופש ממני. ככל שעבר הזמן הוא היה זקוק לפחות חופשים אחרי פגישה שלנו.
אחר כך הגיע יערות מנשה. עשיתי שם סוג של שיחת סיכום. זה עבד רק קצת, אולי קצת בשבילו. השנה אף אחד לא התחיל איתי או נישק אותי וזה דווקא היה בסדר. רק להיות שם הספיק. להופיע שם הספיק.
במאי נתקעתי בחיפה בלי איפה לישון ואחר כך אכלתי כאפות כבדות על הגלות אליה שחר שלח אותי. אבל הוא כזה בוגרי ואחראי, ברטרוספקטיבה, אין ספק שהוא עשה את הדבר הנכון. בסוף אותו החודש פירסמו קטע שלי ב"האף" והרגשתי גאווה שעלתה על גדותיה. ביוני הופעתי בערב מחווה לאליוט סמית' ופתאום אנשים זיהו אותי משם ואמרו לי שאני נהדרת ומקסימה וזה חיזק בי באותה התקופה את כל מה שהיה צריך להתחזק.
בשלב הזה כבר היה לי מאד מאד רע ביחידה. העפתי את המש"קית שלי ושנאתי את המפקד שלי (חרדות שאני עד היום צריכה להתמודד איתם) והתכוננתי לביקורת אכ"א שעמדה לבוא. התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג שעזר לי למצוא איזשהו סדר בכל הבלאגן- לנקז את הבעיות הפזורות לכדי בעיה אחת שהיא- חוסר היכולת שלי לבקש את מה שאני רוצה והרצון התמידי שלי להתקפל לבקשותיהם של הסובבים אותי. זה לא מעניין, זה לא מרגש. הוא לימד אותי לדרוש קצת.. זה משהו שאני עדיין צריכה לעבוד עליו.
אחר כך הגיע יולי. עבדנו ברבאק על פרידה ממפקד היחידה. לא היה לי מקום בנפש למשהו. באחד מסופי השבוע, ה14.7 כתבתי סוף סוף שיר אחרי הרבה מאמצים נפשיים, ובערב יצאנו לראות את הסרט "ספיידרמן" (בפעם השנייה). אני חושבת שישר כשראיתי אותו ידעתי.
הזמנתי אותו לצאת בצורה דיי מצחיקה להצעת הפסיכולוג שלי ("אתה נראית מגניב, אז רציתי לראות אם אתה באמת מגניב.") והוא ממש הלהב מזה שעשיתי את זה. הוא ביקש לנשק אותי בסוף הפגישה וזו הייתה נשיקה עדינה ונעימה. הוא הביא לי פרח במושב ששמרתי בתוך אחד מספרי השירה של יהודה עמיחי. הוא לא התקשר אבל אחרי שבוע נשברתי והוא הגיב יפה שהוא רוצה שנתראה שוב. גם הפעם הוא לא איכזב אבל בסוף הערב הוחלט שזה דווקא לא ימשיך. זה היה בסדר. היה ערב פרידה מהמם ממפקד היחידה והסגן שלו אפילו לא הסתכל עליי בסוף הערב כדי להגיד לי תודה על הדם והדמעות שהקזתי בארגון של החרא הזה.
טסתי להולנד לעשרה ימים, וחזרתי בדיוק בזמן למטר המטאורים המדהים. נסענו כל החבר'ה לקרית גת לראות שמיים ברורים ויפים ונשארנו ערים עד הזריחה. רן הסיע אותי הביתה ודיברנו קצת על איך אנחנו מסתכלים על אהבה.
לא כתבתי כמעט בכלל. מדי פעם קטע ל"אוסף", ואיזה שיר על קריסה של פונקציות. כל חודש אוגוסט וספטמבר כמעט ולא התגעגעתי.
אבל הגיע אוגוסט, ואיתו גם כל האקסים שלי עטופים בנייר צלופן. כולנו ירדנו למדבר להתחבר קצת לתרבות שוליים לא שולית בכלל. לבשתי את הבגדים הכי משונים שאני הכי אוהבת. חשבתי שיהיה לי קשה לראת את שחר אבל זה לא קרה כך בכלל.
כל המודעות שלי התרכזה בשפתיים של אורן. לשחר אמרתי, "שחר, השם שלך דולק בזרקור, תודה ששיפרת לי את החיים" והוא אמר, "את שיפרת לעצמך את החיים" ואז בסוף ההופעה ראיתי את אורן והתחלנו ללכת ביחד חזרה לאזור של האוהל ואמרתי לו בדרך שהוא הולך מהר מדי וגם שהנוכחות שלו מקשה עליי. הוא לא הבין למה הנוכחות מקשה ואמר שאין לו שום זיכרון רע ממה שהיה בינינו אבל שהוא לא רוצה שננסה שוב כי הוא עובר לגור במדבר והוא רוצה להתנתק מהכל. שוב חשבתי שהוא פסיבי, שוב הרגשתי שאני לא מספיק בשבילו, שוב הוא נישק אותי נשיקה אחרונה ועצובה.
בראיה לאחור באמת שכולם סבלו השנה באינדינגב, ועדיין יש לי תחושה שכולנו נבוא שנה הבאה עם ציפיות גבוהות. אורן סיכם את זה ב"We'll talk" ובאמת לא דיברנו מאז עד אתמול.
בזמן הזה גם הייתי בתוכנית בוגרים של המכינה וגם ערכתי את העיתון בוגרים, ובאמצע עלתה לי פתאום המחשבה של "מה קרה לדירה של סבתא ברחוב דפנה" ומסתבר שהיא הוזנחה ממש, אז אני וטל התחלנו לשפץ וכנראה שנכנס עוד חודש לגור בתל אביב.
מיד אחרי האינדינגב הודיעו לי שאני עוברת. ציפי, שזאת סא"ל בחיל חינוך ראיינה אותי בהרמת כוסית לקח"ר ואמרה לי שאתאים להיות בתא זהות ישראלית יהודית. שמחתי, זה היה בדיוק מה שרציתי.
ברכבת פגשתי את גון בן ארי. זה גם חיזק אותי לזמן מה.
לא בכיתי ממש ממש כבד עד ה16 לדצמבר, יום לפני יום ההולדת שלי, שהקפיצו אותי לאל"ל וכל העולם, פחות או יותר, היה נגדי. אבל היה בסדר, זה חישל אותנו לגדול ל21 בלי לציין את זה. זה מוזר להרגיש את זה.
קצת לפני כן פגשתי את דין ויצאנו כמעט חודש. זה הרגיש בוגר אבל בתכלס בוגר בשפה שלי זה כנראה שם נוסף למשעמם או חסר להט.
כנראה שאהבה לא אמורה להיות בוגרת.
עכשיו עשר וחצי.
שגיא מנתב"ג שאל איפה אני הערב. בתכלס, אני ממש ממש רוצה לנסוע לתל אביב ולהתקל בו. היה לו משהו ממש יפה וכנה כשהוא חיבק אותי בנתב"ג אי אז באלפיים ועשר.
בכל מקרה. השנה אני נכנסת למיטה. אין לי איך לצאת וגם ירד לי קצת החשק.
יש כמה מטרות לשנה הבאה:
- לא לאכול יותר מדי כאפות בהגנ"ש הקרוב. לכתוב לכתוב לכתוב.
- לרדת עשר קילו. רצוי ואפשר.
- לחזור לרוץ פעמיים בשבוע לפחות.
- לאהוב ולהיות נאהבת (הנבואה אמרה ינואר אבל אני מוכנה להתפשר על פברואר.)
- לסיים את הספר.
- לעזור לפירר באמת לכתוב את התסריט.
- להיות חברה טובה.
- להוציא כמו שצריך את העיתון בוגרים.
- להחליט יחסי עם צה"ל לאן.
- להשתדל להיות מפקדת טובה יותר.
זהו. יהיה בסדר.
השנה אני אפגוש מישהו שיהיה חצי מהעבר וחצי מההווה והוא יתאהב בי. יהיו לי קצת ספקות אבל מהר מאד אני אבין שזה ממש זה. הוא יהיה בחור מצחיק אבל עמוק וממש ערכי. ציוני. לא מתפלצן מדי.
והשנה אני אהיה הגרסא הטובה ביותר שלי עצמי.
אני כבר ממש בדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
