לבשתי את אחת השמלות היפות שלי, ואפילו הבחור התל אביבי נתן לי את הטלפון שלו סתם. היה לי אודם אדום והבטחון העצמי שלי ישב במקום טוב ליד המותניים. חייכתי, אף אחד לא תהה למה, כולם מחייכים בחג הזה.
בשעה שתיים הוא הסתכל לפתע בשעון ואמר, "יש לי בשורה עצובה, אני צריך ללכת."
"מה! אבל אמרת שאתה בא לישון אצלי!"
"כן, אבל יש לי מלא סידורים מחר."
"אבל גם ככה לקחת את יום החופש מחר רק כדי להיות איתי הערב."
"אני מצטער, אני חייב ללכת."
ליוויתי אותו החוצה.
"אוף בבקשה אל תלך."
"יש עכשיו שתי אופציות, את יכולה לבוא איתי לרחובות, או שאת יכולה לחבק אותי ללילה טוב."
"אבל זה לא הוגן."
חיבקתי אותו.
הוא הרחיק אותי והביט לי בעיניים. "אני רוצה להגיד לך משהו", הוא אמר.
"אף אחד לא יאהב אותך יותר ממה שאני אוהב אותך עכשיו."
חיבקתי אותו והוא הלך.
בהמשך לשיחה שבה הוא הבטיח שלעולם לא ישבור לי את הלב.
אבל בבוקר האימרה הזאת קצת הרגיזה אותי. כי מגיע לי יותר מזה. כי זה האיחול הכי נורא שהוא יכול היה לתת לי.
זהו? זה השיא? אף אחד לא יאהב אותי יותר ממה שהוא אהב אותי עכשיו?
מגיע לי כל כך הרבה יותר. מגיע לי מישהו שלא מאוהב במישהי אחרת. מגיע לי מישהו שיהיה מאוהב בי עד מעל לראש ומה זה משנה שיש לו דברים לארגן בבוקר. מגיע לי מישהו שלא יוכל להוריד ממני את העיניים, ויביט בי באותו מבט מופלא ונוצץ שאני אביט בו.
מגיע לי לא פחות משמגיע לכל אחד אחר והגיע הזמן שגם אני אתחיל להרגיש את זה.
ובנימה אחרת לגמרי.
איזה 2006 זה להתאהב במילים, נכון? נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
