אני מרגישה שיש איזו עוינות שקטה בינינו בימים האחרונים וניסיתי לחשוב מאיפה היא יכולה להגיע. יכול להיות שהיא פשוט מאיזה תקופה מחורבת שאתה עובר, אבל אני נוטה לחשוב שגם לי יש בזה חלק כלשהו.
מה אתה חושב שאני חושבת עליך?
אני חושבת שאתה מוכשר, אבל בסדר, זה כל אחד יכול להגיד. כשרונות זה נחמד, זה מניע אותנו, אבל במקרה הזה זה פשוט רחוק מהדבר היחיד. אני חושבת שאתה אדם ממש טוב, נפלא אפילו. שאכפת לך מדברים ושיש לך תשוקה לכזה מגוון רחב של דברים וזה עושה אותך סקרן וידען ומעבר לזה שזה מרשים, זה מדבק ואני אוהבת את זה. ואתה מצחיק וכריזמטי, וניחנת בדבר הזה שגורם לאנשים להקשיב למה שאתה אומר ולהפתח בפנייך. ואתה אדם ממש ממש מודע, בצורה ג'ף באקלית של פרעוש נוחת על גבו של כלב, אתה מצליח לראות את כל מה שהולך סביבך ולבצע החלטות מודעות בנוגע לזה. וגם יש לך את הריסים הכי מרשימים שראיתי בחיים, מעל עיניים חומות של תהומות של משמעות. אני חושבת שאתה נאה, אבל לא נאה ממשפחת בראד פיט, מהסוג הכובש הזה שהולך ונעשה יפה יותר ככל שמתאהבים בך. מאד השתדלתי שלא. ואתה כל כך בוגר רוב הזמן, זאת הסיבה שזה כל כך מרגיז כשאתה בוחר בחירות מעצבנות ופוגע ומודע לזה.
כשאני מרגישה א-סימטריה במערכות יחסים עם בנים (בהכרח לא רומנטיות) יש לי מנגנון הגנה כזה שקוף. אני הרי מהמתלהבות מהכל, מהאלה שלא מסתירות שהן מתרגשות לראותך. וכשאני מרגישה מרגישה את הא-סימטריה הזאת, בהנחה שאף אחד לא אוהב כשאוהבים אותו יותר מדי, אני נעשית עקצנית. לפעמים אני אומרת דברים פוגעניים ממש, נגיד שצחקתי ששום דבר לא עובד באוטו שלך התכוונתי שכל הדיסקים של שרוטים אבל אולי השתמע מזה שהאוטו שלך ישן ומתפרק, והוא לא כזה, ואתה הרי יודע שנהניתי כל כך לנסוע איתך. או שאמרתי לך שחשבו שאתה ערס, וראיתי שאתה מתערער בכסא שלך ועקצת אותי בחזרה וניסיתי להתנצל בחצי חיוך אבל אני לא תמיד מצליחה לעצור את המילים כשהן בפה שלי. זה קצת כמו למשוך בצמות שלך, אבל אתה פשוט מתעצבן ואני חושבת לעצמי שאני גם לא יכולה להיות תמיז הכי חמודה אליך והכי מקשיבה כי אז העיניים שלי ינצנצו ואתה תחשוב שלעולם לא אתגבר עליך (וזה לא נכון, באמת שלא).
אז אני מתנצלת. אני באמת מתנצלת ואני הולכת לנסות למגר את התופעה הזו ולשים לב אליה במיוחד איתך. אבל חשוב לי שבאמת תזכור את מה שאני חושבת עליך.
וזה מביא אותי למה שקרה אתמול, שהיה כל כך מעצבן. אתה מכיר אותי, אני לא נוטה לכעוס. אבל פשוט קמת והלכת בלי להגיד כלום. אם הייתי במצבך והייתי מגלה שבטעות השארתי חברים במסיבה אז הייתי מרגישה קודם כל נורא, וגם אם לא הייתי קמה והולכת לאסוף אותם (שזה באמת למטיבי לכת), הייתי כותבת, "וואו, אני ממש מצטערת, לא ידעתי". אבל זה לא מה שאמרת. אמרת, "חבל שלא אמרתם".
אני הייתי תחת הרושם שלבקש טרמפ חצי שעה לפני מסיבה תופס, אולי להבא עדיף שאוודא כל חמש דקות. אולי זה קצת חריף, אבל כל שינוי קטן בהתנהגות שלך יכול היה לחסוך את זה.
קמת בפתאומיות כזאת מהשולחן, לקחת את הפלאפון ויצאת החוצה. בהתחלה חשבנו שאתה מדבר בטלפון עם בחורה, אחר כך יותם שאל אם אולי אתה מזיין (ככה נולדים מיתוסים, יואב היה אומר), ולא ענית לאף אחד מהם בטלפון עד שאני סימסתי לך. ובכלל הלכת הביתה. אם היית אומר משהו אולי הייתי יכולה להגיד שאנחנו נצטרף, אבל לא אמרת כלום! קמת והלכת! מי עושה את זה?
ואני יודעת שכנראה עבר עליך משהו, כנראה היית חייב לעוף משם והיית צריך את הנסיעה הזאת לעצמך, וזה כנראה היה הבחירה של הצד היצרי שלך, זה שכותב ברגע שהוא מרגיש וזה שיוצר, אבל הייתי מצפה שהצד הבוגר והאחראי ישתיק שנייה וידאג גם לנו.
רציתי לסמס לאחותי הקטנה שזה מסוג הדברים שאנחנו בוכות עליהם. מה אני אעשה עכשיו? בבגדי ערב ועם יותר מדי מסקרה בבית של ידיד שרחוק שנות אור, ועכשיו אני צריכה לישון פה על איזו מיטה ספייר ובבוקר לקחת אוטובוס לרכבת ואז רכבת לתל אביב ובכלל חשבתי שאשן הלילה במיטה שלי. וגם המחשבות האלה לא התקרבו אפילו לזה שזה פשוט הרגיז אותי כל כך ל"חבל שלא אמרתם."
וזהו. היה לי חשוב להגיד את זה, ואני עדיין קצת מפחדת שתגיב בצורה עצבנית או משהו, וברור שזה לא מובן מאליו שנתפוס איתך טרמפ. אבל פשוט ידעתי שאם אטוס מחר לברלין ולא אגיד את זה, אז הגעגועים קצת יסוו את הכעס הזה ואני אחזור והכל יהיה בינינו בסדר, אבל הרגשתי שזה משהו שראוי שייאמר.
אנחנו בסדר?