ליוויתי אותך החוצה והיה בך משהו כבוי. זה מעניין, אתה מראה הרבה יותר חיבה כשאתה כבוי ככה. כל היום קראת לי בשמות חיבה. שמחתי לראות אותך כי חשבתי שכבר הלכת, אבל אז ביקשת שאלווה אותך החוצה.
לא רציתי להגיד, אבל ממש ממש התגעגעתי לנוכחות שלך.
לא רציתי להגיד, אז אמרתי
"וואו, איזה חודש לא התראינו"
ואתה בכל זאת ענית, ב-רצינות לא זחוחה,
"כן, גם אני התגעגעתי אלייך."
(נזכרתי אתמול בקטע ממש מתוך "מצרפי המקרים" בסוף הדייט הראשון שלנו. הפלאפון שלי נפל מהכיס באוטו שלך וכבר נסעת. התקשרתי איזה שלוש פעמים לפלאפון ואתה בהתחלה חשבת שזה קטע מהמוסיקה עד שענית ואמרת, "עכשיו ראיתי, אני כבר מסתובב ובדרך אלייך."
זה היה קצת מביך כי כבר הייתי בפיג'מה. חמש דקות לפני כן הייתי מהממת ואיך שנכנסתי הביתה כבר החלפתי לפיג'מה. אז יצאתי ככה וחייכת דרך החלון הפתוח והגשת לי את הפלאפון ואפילו לא אמרת שומדבר על מה שאני לובשת או על איך שאני נראית. רק חייכת ואז נישקת אותי שוב ויצאת לדרך.
או אולי אמרת משהו באופן כללי, אבל אני כבר לא כזה זוכרת.
עברו ארבעה חודשים. גם הזכרון הזה ילך ויטשטש.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
