כשהייתי בת חמש כל הזמן הייתי שואלת את הבייביסיטר
באנגלית מופתית
"Becky, look at me, am I pretty?"
אולי אז, באמת הייתי.
אבל עכשיו
הקוצים שנותרו לי בין האגדול והציפורן עוד תוקפים כשאני מביטה
בהשתקפות שלי במראה
אני רוצה להיות סלחנית
אני רוצה להיות בסדר
אני רוצה לאהוב את מה שאני רואה.
אבל בנות לא יפות מפתחות תכונות אחרות
אנחנו נעשות מצחיקות,
אנחנו טובות בלתת עצות
אנחנו משחיזות מילים
אנחנו נעשות אלופות בלהכיר ידידים.
אולי להקהל הנכבד הנושא קצת יעיק
אבל אני רוצה לדבר לשני אנשים שלא אהבו אותי מספיק.
לבחור שנתן לי להגרר אחריו במשך חמש שנים
כי ליטופי אגו זה יותר נעים מ
לשחרר את קצה החבל
ואם להיות כנה עם עצמי
בעיקר התייחסת אליי כמו זבל.
חמש שנים בהן יכולתי לחיות חוויות
חמש שנים מאוהבת בך בזמן שאתה מזיין אחרות.
ואם תשאל אותי אי פעם מה יכולת לעשות
אמרח את השאלה הזו משפתייך כמו
לובלו דהוי
ואגיד שאפילו לתשובה שלי
אתה לא ראוי.
ולעצמי של פעם
עמית של כיתה ח' וחמישים וחמישה קילוגרם
איך בכית וקיווית שיהיה בסדר, שיהיה קל יותר
אני רוצה לומר לך שאין מה למהר.
זה לא נעשה יותר קל
אולי רק פחות מבולבל
הערפל נעשה דליל ופחות מקולל.
התמהיל של שנאה עצמית נהיה מתוק יותר לעיכול
עם איזה שוט מהיר של וודקה וסירופ לשיעול.
כרגע את יוצרת לעצמך נורמות של פחד מתמיד
מונעת מעצמך לחוות את ההווה,
רק חרדה מהעתיד.
וזה הפצע של החיים שלך. הוא לא יגליד.
אני לא רוצה לדבר ברבים
אני רוצה גוף שני יחיד
לסגור את זה ביני לביני אחת ולתמיד.
תקשיבי, תקשיבי טוב,
אם אוהבים אותך אז יש בך מה לאהוב.
את לא באמת צריכה זוג שפתיים קפוצות כדי שהדם שלך יזרום
את לא צריכה את החושך בשביל תוהו ובוהו על פני תהום.
ואז מה שכרגע לא באים
בעתיד הם יבואו
וגם ילכו.
יעשו מסיבה בלב שלך, ילכלכו
ישאירו אותך לסדר ולהרים שאריות
בזמן שהלב שלך יכה בך
מכות יבשות.
אל תדאגי, תבוא האהבה,
תבוא, תמכר אותך, תכאיב לך נורא.
את ראויה לזה, לברכה ולקללה
של להיות הבחורה שתמיד
מחכה לאהבה.
כמה דמעות יישפכו בכוסות קפה
על כל חתיכת פרצוף מכועריפה
וזאת אחלה דרך לברוח מהעיקר
להתפלש בתפל, הנחמד והמוכר
שבמשך שנים נמאס לך לחיות בעור שלך. הזר.
אבל אהבה היא כמו מסיכת חמצן בטיסה
לפני שאתה דואג לאחר
אתה מוכרח לדאוג לעצמך.
[עולה היום בנחלת בינימין ומשקשקת מפחד.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
