אולי היה עדיף אם לא הייתי לוקחת את הצעד.
אם לא הייתי שואלת איך קוראים לך, או מי אתה, או מבקשת את המסנג'ר שלך.
בבקשה, תחזור להיות הבנאדם שהיית לפני שהכרתי אותך. אני רוצה שתחזור להיות עוד עיגול בלתי מזוהה בקהל הענק של תלמידים בבית הספר "דרור". אני רוצה שתטשטש, בסדר? אני רוצה שתעלם ותתרחק כי זה הדבר הכי כואב שאי פעם הייתי צריכה לעשות. הפעם האחרונה שהרגשתי ככה, שרדתי בסדר כי במשך שנתיים זה נהיה לי הרגל, והוא אף פעם לא הוליך אותי שולל.
אבל אתה? אתה באמת נתת לי לחשוב שיש לי סיכוי. שאני אולי מוצאת חן בעינייך, שאולי אתה רואה בי משהו קצת יותר מהעטיפה השמנה והמכוערת הזאת. אולי, אם לא היית נותן לי את טיפת האור הזאת- הטעימה הקטנטנה של ההתחלה, שהיית מוכן לבוא בגשם עד אליי- אולי אז זה לא היה כל כך כואב לי העובדה שאתה לא אוהב אותי. שאתה לא תאהב אותי.
אולי, אם לא היית שם את הידיים שלך עליי או לא היית מרשה לי לשבת עליך, אולי זה היה כואב פחות.
אני לא רוצה להכיר אותך, שמעת אותי? אני רוצה לשכוח אותך- לשכוח מקיומך.
רוצה לשכוח את החיוך, את הטעימה הקטנטנה שהבאת לי.
אולי אז זה יכאב פחות.
רק שיפסיק לכאוב לי.
בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
