כוכבים ופרברים

זהו.

אני מרעיבה את עצמי. אוקי?

זה משמח אתכם?

זה משמח אותי?

למה אני לא רזה כמו אמא, או נעם, או טל?

למה אני לא רזה כמו הדוגמניות הארורות האלה?

למה האף שלי לא מושלם, ולמה הריסים שלי לא ארוכים, ולמהלא היה לי את הצמה הכי יפה בגן? רק שיער מתולתל ארור.

למה לעזאזל אני לא יפה ורזה?

למה אין לי גומות חן, ושיער ג'ינג'י, ועיניים ירוקות או כחולות?

ושפתיים יפות. ונקודת חן גדולה ויפה מתחת לעין?

כי אם אולי הייתי רזה, ואם הייתי קצת יפה יותר, אז אולי הייתי פחות פרח קיר- או לא פרח קיר בכלל. אולי בכל המסיבות השנואות האלה הבנים היו מסתכלים עליי. אולי אז היה לי חבר. אולי אז הייתי קצת שמחה לפעמים.

אבל אני לא.

אני פשוט אותה מיץ מכוערת וארורה.

שמנה וטיפשה ומכוערת.

ומחר, אני אלביש על עצמי חיוך מטופש ומזוייף ואני אזרוק את הסנדוויץ' לפח ואני אגיד שאני לא מרגישה טוב ושאכלתי אצל חברה ואני אהרוג את עצמי מבפנים- אבל הי, אני אהיה רזה בסוף- לא?

זה מה שרציתם, כן? שאני אשנא את עצמי ואשמע את הקולות שלכם בכל פעם שאראה את עצמי במראה. ואני שונאתשונאתשונאת לחיות בצל היופי, שונאת לחיות עם הכרס הזאת. שונאתשונאתשונאת.

שונאת אותה, כי היא יפה והיא יודעת לנצל את זה, ושונאת אותה כי היא מכוערת אבל בנים רוצים אותה.

ושונאת אותי. שאני מכוערת. ואני שמנה.

ולא התנשקתי כבר 8 חודשים. אפילו לא קרוב. וכבר 15 שנה שאף אחד לא היה מאוהב בי. 15 שנה שאף אחד לא אהב אותי.

ואני חושבת שאני אשאר לבד לנצח.

אבל הי, אולי אחרי כל ההרעבה הזאת אני אהיה רזה, וזה מה שרציתם- לא? שאני אשנא את עצמי.

מזלט- הצלחתם.